La question de principe qui divise la Nation est finalement celle-là : Y-a-t-il eu un glissement sémantique dans la définition du rôle de la Cour Suprême en Israël qui exige une correction, oui ou non ?
Le rôle des Juges est-il de juger si une décision d’un corps constitué, Gouvernement, Parlement, Administration et autres, est conforme à la loi édictée par le Parlement, expression de la volonté du Peuple souverain, ou bien est-il de déterminer la « vraie » bonne décision opportune dans le cas d’espèce, et glisser insensiblement vers le « Gouvernement des Juges » pour conjurer le risque éventuel d’excès de pouvoir de l’Exécutif ou du Législatif ?

ליאון רוזנבאום*
ככול שמתעמקים יותר בשאלת המשבר החברתי החריף שפוקד את ישראל עקב רפורמה מינימאלית של היחסים בין הרשות המשפטית לבין הרשויות המחוקקת והמבצעת, אזי מבינים שמדובר בקשר גורדי.
רפורמה זו מיועדת להחזיר למדינתנו את אופייה הדמוקרטי האמיתי שנפגע על ידי ה-« אקטיביים השיפוטי » הגלוי של בית משפט העליון, שהתחיל לפני יותר משלושים שנה, ושהפך, במהלך השנים, לעריצות שיפוטית אמיתית.

Plus on se penche sur la question de la crise de société aigüe qui s’est déclenchée en Israël à l’occasion d’une réforme minimale des rapports du pouvoir judiciaire avec les pouvoirs législatif et exécutif, de nature à restituer à notre pays son caractère démocratique authentique, mis à mal par l’ « activisme judiciaire » avoué de la Cour Suprême, commencé il y a plus de trente ans, et devenu au fil des ans, une véritable dictature des Juges, et plus l’on comprend qu’il s’agit d’un nœud gordien.

La subversion qui tente par la violence et la manipulation de mettre à bas le gouvernement et le parlement légalement désignés par le Peuple d’Israël il y a à peine trois mois, ivre d’un pouvoir illusoire croit avoir gagné.
Plus que jamais, les représentants légaux du peuple doivent maintenir le cap et mettre un terme aux abus et à la domination des juges de la Cour Suprême sur l’appareil de l’Etat en suivant les procédures prévues par la loi.

Il n’y a pas de pire mensonge que de présenter la subversion actuelle contre le Gouvernement légal d’Israël qui résulte d’élections libres et régulières et non contestées d’il y a trois mois comme une prétendue « lutte pour la démocratie ». C’est juste le contraire. Nous assistons à la plus grande manipulation de l’Histoire d’Israël.
La nouvelle majorité applique la politique pour laquelle elle a été élue : mettre un terme aux abus de la domination des juges de la Cour Suprême devenus les véritables détenteurs du pouvoir dans le pays.

Les manifestations « pour sauver la démocratie » en Israël ont désormais pris l’aspect d’une folie collective bien au-delà des divergences juridiques techniques sur lesquelles les juristes pourraient débattre et éventuellement trouver un terrain d’entente.
Il faut mettre en lumière plusieurs aspects de ce qui est devenu une crise majeure totalement artificielle mais non moins périlleuse.
On le voit bien en percevant le fait que la crise intérieure se double d’une série d’attaques terroristes, de menaces islamistes à l’occasion de la fête du Ramadan qui approche, d’ingérences occidentales sans précédent et de menaces de destitution du Premier Ministre, grand vainqueur d’élections démocratiques d’il y a deux mois.
En outre, l’on peut constater une perte totale de contrôle des principaux médias nationaux, oubliant toute mesure et tout professionnalisme, toute notion d’objectivité et d’égalité du temps de parole et mobilisés sans vergogne en faveur de la subversion.

La manifestation légitime et massive de Lundi à Jérusalem a tourné la tête à Yair Lapid.
Pourtant son caractère impressionnant ne change pas la donne démocratique et légale.
Deux mois après des élections qu’il a clairement perdues, il continue de proférer des paroles incendiaires qui ne sont pas moins que des invitations à bloquer l’Etat et diviser la Nation
. Il prouve surtout qu’un homme comme lui n’aurait jamais dû accéder au poste de Premier-Ministre et qu’il faut à tout prix empêcher son retour à ce poste où les caractériels et les délirants fauteurs de troubles n’ont pas leur place.
Fasse le ciel que ceux qui l’entourent lui rappellent quelques règles de la décence qu’il doit à son Pays et au titre qu’il a porté, même brièvement,
Il y va clairement de la paix civile.
Léon Rozenbaum
ההפגנה הלגיטימית והמסיבית של יום שני סוברה את ראשו של יאיר לפיד.
האופי המרשים שלה אינו משנה את הנתונים הדמוקרטיים והמשפטיים.
חודשיים אחרי בחירות שהוא באופן ברור הפסיד בהן, הוא ממשיך להוציא דברי בלע שהם לא פחות מהזמנות לתקוע את המדינה ולפלג את האומה.
הוא מוכיח בעיקר שאדם כמו הוא מעולם לא היה צריך להגיע לתפקיד של ראש ממשלה ושיש למנוע בכל מחיר את שובו לעמדה בה אין מקום לאנשים לא יציבים ולמעוררי מאומות.
מי ייתן ואלה הסובבים אותו יזכירו לו מספר כללי יושר על מה שהוא חייב לארצו ולתואר שהוא נשא, אפילו לתקופה קצרה.
מה שבאופן ברור עומד על הפרק הוא השלום האזרחי.

ליאון רוזמבאום

הם חושבים שהם « מגינים על הדמוקרטיה » כאשר בעצם מנצלים אותם כדי לשמור על הפריבילגיות של כת משפטית שיכורה משלטון שהתקבל במרמה.
המהפכה המשפטית כבר קראה לפני 30 שנה, מופעלת על ידי השופט אהרון ברק. ואולם תוצאותיה נראו רק באופן הדרגתי כך שהגיעו בשנים האחרונות ל-« ממשלת השופטים ».
באמצעות אסטרטגיה של פסיקה ממושכת ומגמתית, יוזמיה גרמו לכך שהשלטון האמיתי במדינת ישראל אינו עוד בידי נבחרי הציבור ולא בידי הממשלה הדמוקרטית שמוקמת כדין על בסיס הצבעת האזרחים.