(מאמר זה פורסם לפנה 18 שנה לקרת יום השנה ה-60 לשחרור מחנה אושוויץ)
מוקד תשומת הלב בשואה המתגלה כיום בעולם אינו חף ממשמעיות כפולות . האם מדובר במודעות עולמית
אמיתית, לסכנות שבהתחדשות האנטישמיות התוקפנית לאחרונה בכל כך הרבה מדינות ולרצון המוצהר של המנהיגים הפוליטיים הגבוהים ביותר לחסום אותה?
במבט ראשון, הטקס שנערך במסגרת האו »ם לרגל יום השנה ה-60 לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, בתמיכת 138 מדינות ושאר הטקסים שאורגנו על ידי מדינות רבות עצמן, אמור להוות התקדמות בהבנת הדרמה המוסרית ודרמה והיסטורית המאפיינת את הטבח חסר התקדים ביהודים בין 1939 ל-1945 ובהבנת האתגרים המונחים, גם היום, למדינה היהודית הריבונית.
או שמא, על ידי בחינת האגרסיביות המרושעת של כל כך הרבה כלי תקשורת עולמיים ושל ציבורים אקדמיים, פוליטיים, דתיים ואחרים, רבים כל כך נגד ישראל, מה שיש באמת הינו מסך עשן, בימוי שישמש עילה ל » נורמליזציה » של יחסי האומות עם ישראל, שישחרר אותן באופן סופי מכל תחושת אחריות . או אפילו שחרור מהסלידה עתיקת יומין של ישראל, ששום דבר לא יעצור אותה מכאן ואלך ? או שוב, האם זו תחבולה לגרום לישראל לקבל את הקמתה של מדינה ערבית פלסטינית שנייה בנוסף לירדן, בשטח מולדתה ההיסטורית הזעירה, אחד האמצעים הברורים ביותר לניסיון למחוק את המדינה היהודית מהמפה בטווח הבינוני, אחרי רמאות היסטורית כה גסה? בכל מקרה, רצוי לא להיכנע לאופוריה שנראית מוקדמת מאוד.