האירועים מאז ה-7 באוקטובר הם הזדמנות לגילוי חסר תקדים של האופן שבו העולם המערבי מנהל את מערכות היחסים שלו ומביע את כוונותיו ואת הפיתויים שלו ביחס לעם היהודי ובמיוחד למדינה היהודית.

בחינה מדוקדקת של התגובות של מנהיגים, של העיתונות, של רוב האינטלקטואלים והפוליטיקאים המערביים, לא יכולה להוביל יהודים שעיניהם פקוחות, ובעלי מינימום ידע יהודי מסורתי, לכל מסקנה אחרת מאשר להדגיש את רצון, לעתים קרובות לא מודע, לציוויליזציה שנבנתה על הרעיון הנוצרי, גם אם היום האמונה הנוצרית נחלשה בקרבו, לשים קץ לעם ישראל או לפחות להחזירו למעמד נחות ביותר, מפורז ומפולג, סוג של « מת חי », אותו מצב שבו המערב ידע להחזיק את עם ישראל במשך תשע-עשר מאות שנים.

The new outbreak of internal opposition to the legally and democratically designated Prime Minister, Mr. Netanyahu, in the midst of an open war against the State of Israel, by Hamas which controlled Gaza, by Hezbollah which controls Lebanon, by the Houthis who control Yemen, by armed Shiite militias in Syria and Iraq, all financed, armed and coordinated by the Iran of the Ayatollahs, and in the middle of the anti-Jewish media war in Europe and the USA, has something surreal.
After the horrors of the surprise attack launched by Hamas against several hundred Israeli civilians on October 7, in a few hours, the murders, the rapes, the harassment of the corpses of the victims, the massive and violent kidnappings of hostages that often purely and simply disappeared, this is strangely only the fate of the collateral victims of Israel’s legitimate counter-attack, the number of which is so minimal if we compare it to that resulting from the NATO operation in Mosul, which captures the concern of the media and politicians on the international scene.

ההתפרצות החדשה של התנגדות פנימית לראש הממשלה שנבחר מבחינה חוקית ודמוקרטית, מר נתניהו, בעיצומה של מלחמה גלויה נגד מדינת ישראל, של חמאס ששלט בעזה, של חיזבאללה השולט בלבנון, של החוטים השולטים בתימן , על ידי מיליציות שיעיות חמושות בסוריה ובעיראק, כולם ממומנים, חמושים ומתואמים על ידי איראן של האייתוללות, ובאמצע מלחמת התקשורת האנטי-יהודית באירופה ובארה »ב, יש משהו סוריאליסטי.

Le nouveau déchainement de l’opposition interne au Premier-Ministre légalement et démocratiquement désigné, M. Netanyahou, en pleine guerre ouverte contre l’Etat d’Israël, par le Hamas qui contrôlait Gaza, par le Hezbollah qui contrôle le Liban, par les Houthis qui contrôlent le Yémen, par les milices armées Chiites en Syrie et en Irak, le tout financé, armé et coordonné par l’Iran des Ayatollahs, et en pleine guerre médiatique antijuive en Europe et aux USA, a quelque chose de surréaliste.
Après les horreurs de l’attaque surprise lancée par le Hamas contre plusieurs centaines de civils israéliens le 7 octobre dernier, en quelques heures, les meurtres, les viols, l’acharnement sur les cadavres des victimes, les enlèvements massifs d’otages violentés et souvent purement et simplement disparus, c’est étrangement seulement le sort des victimes collatérales de la contre-attaque légitime d’Israël, dont le chiffre est si minime si on le compare à celui résultant de l’opération de l’OTAN à Mossoul, qui capte la sollicitude des médias et des politiques de la scène internationale.

Cinq mois après l’attaque du 7 octobre où en sommes-nous ? L’ignominie du massacre, des enlèvements, des viols, des sévices, des mutilations, mais aussi les lancinantes questions sur l’absence de notre armée pendant des heures et l’inefficacité dramatique de la barrière couteuse et bourrée d’électronique, censée nous protéger d’une attaque surprise, nous ont d’abord fait sombrer dans des angoisses et des remises en cause que nous n’attendions pas.
Puis a été mis en lumière l’extraordinaire courage de soldats volontaires, de policiers, de simples citoyens armés, qui se sont portés, d’un seul mouvement, sus à l’ennemi et dont beaucoup sont morts au combat, après avoir réussi à endiguer l’assaut des terroristes dont les plans étaient beaucoup plus vastes et dangereux encore que la catastrophe qu’ils ont cependant causée.
La certitude de cette capacité de résilience du Peuple d’Israël, les récits d’héroïsme de gens simples, puis les succès de nos soldats sur tous les fronts, est ce qui nous permet de tenir moralement face au lot quotidien de jeunes vies fauchées et de blessés estropiés à vie.

Wieder einmal erheben die Defätisten in Israel ihre Köpfe. Es ist, als ob die großen Nachrichtenagenturen sich in den Dienst einer Vorstellung von der israelischen Politik stellen würden, die sich als schädlich erwiesen hat und die in Wirklichkeit einer kleinen Minderheit des Volkes Israel gehört. Für sie müssten wir immer wieder nachgeben, und unsere Souveränität, unsere historischen Rechte wären ohne Bedeutung.
Die kämpfenden Soldaten, die demokratisch gewählte Regierung und einige Medien haben alle klar die einzig logische Position zum Ausdruck gebracht: Nach dem letzten 7. Oktober und seinen Schrecken gibt es keine Lösung, die es der kriminellen Organisation Hamas ermöglicht, für jede Aufgabe im Land zu überleben Israel zwischen Jordanien Strom und Meer würde eine politische und militärische Niederlage für unser Land und die unmittelbar bevorstehende Rückkehr weiterer Überraschungsangriffe bedeuten.
Die Manipulation des Schmerzes und die Revolte der Familien der Menschraub Opfer aus politischen Gründen Entführten, die immer deutlicher geschieht, ist verabscheuungswürdig.

שוב, התבוסתנים בישראל מרימים ראש. כאילו כלי התקשורת המרכזיים מעמידים את עצמם לשירות תפיסת מדיניות ישראלית שהוכחה כמזיקה ואשר שייכת למעשה למיעוט קטן בעם ישראל. מבחינתם, נצטרך להיכנע שוב ושוב, ולריבונותנו, לזכויות ההיסטוריות שלנו, כאילו אין כל חשיבות.
החיילים הלוחמים, הממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי וחלק מהתקשורת, כולם הביעו בבירור את העמדה ההגיונית היחידה: לאחר ה-7 באוקטובר האחרון וזוועותיו, כל פתרון המאפשר לארגון הפשע של חמאס לשרוד לכל משימה שהיא, בחלק מארץ ארץ ישראל, בין הירדן לים, משמעותה תהיה של תבוסה מדינית וצבאית עבור ארצנו, וחזרה הקרובה של פיגועי ומתקפות פתע אחרים.
המניפולציה של הכאב והמרד של משפחות החטופים למטרות פוליטיות, שמתרחשת בצורה ברורה יותר ויותר, היא בזוי.

Once again, the defeatists in Israel are raising their heads. It is as if the main news outlets were putting themselves at the service of a conception of Israeli policy which has proven to be harmful and which, in reality, belongs to a small minority of the People of Israel. For them, we would have to give in again and again, and our sovereignty, our historical rights would be of no importance.
The fighting soldiers, the democratically elected Government and some of the media have all clearly expressed the only logical position: after last October 7 and its horrors, any solution that allows the criminal organization of Hamas to survive for any task on part of the Land of Israel, between the Jordan and the sea, would mean a political and military defeat for our country, and the imminent return of other surprise attacks.
The manipulation of the pain and the revolt of the families of those kidnapped for political purposes, which is happening more and more clearly, is despicable.

De nouveau, les défaitistes en Israël relèvent la tête. Tout se passe comme si les principaux organes d’information se mettaient au service d’une conception de la politique israélienne qui a prouvé sa nocivité et qui appartient en réalité à une petite minorité du Peuple d’Israël. Pour eux, nous devrions céder encore et toujours, et notre souveraineté, nos droits historiques seraient sans importance.
Les soldats combattants, le Gouvernement démocratiquement élu et une partie des organes d’information ont tous exprimé clairement la seule position logique : après le 7 octobre dernier et ses horreurs, toute solution qui laisse survivre pour une tâche quelconque, l’organisation criminelle du Hamas sur une partie de la Terre d’Israël, entre le Jourdain et la mer, signifierait une défaite politique et militaire de notre pays, et le retour prochain d’autres attaques-surprises.
La manipulation de la peine et de la révolte des familles des personnes enlevées à des fins politiques, qui se fait de plus en plus clairement, est ignoble.

התלונה על « רצח עם » של מדינת דרום אפריקה נגד ישראל בפני בית הדין הבינלאומי היא יותר משערורייה.
מעשה זה מהווה את ההיפך המוחלט מהסיבות שהובילו את השראתו ומנסחו הראשי, רפאל למקין, משפטן
.יהודי אמריקאי, לפתח ב-1948 את האמנה למניעת ודיכוי פשיעה של רצח עם
תלונה זו, שהתקבלה מיד על ידי בית משפט זה, בתנאים חשודים, היא סימן לפשיטת רגל מוסרית של המוסדות הבינלאומיים הנוכחיים, כמו בלבול ערכים בחלק הולך וגדל של האנושות, כתוצאה מעליית האסלאם במערב. אכן, במקרא זה, צעד זה מהווה ניצול לרעה ברור של הזכות של כל מדינה שחתמה את
.האמנה להגיש תלונה
התגובה הישראלית הלגיטימית לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר והטבח הבלתי אנושי והזוועות הקולקטיביות, שבוצעו על ידי כוחות טרור חמושים היטב, תוך שעות ספורות, על יותר מ-1,200 אזרחים יהודים וערבים שלווים בישראל, ושנים של הפצצות טילים ספורדיות על אזרחים ישראליים מתוארת מיד בצורה מעוותת, מושמצת ומוסווה, בחוסר תום לב, כדי לבטא, בסופו של דבר, רק חזרה בתוקף של שנאה עיקשת
.ליהודים
זו אפילו לא מסתירה, לעתים קרובות מאוד, כמו במהלך העצרות שנערכו דווקא בדרבן בדרום אפריקאי, את
.ההשראה הנאצית שלה