לא ניתן  שלא להבחין בכך שלפחות שלוש מהמפלגות הקטנות החברות בקואליציה של הממשלה החדשה, המוצבות מימין לזירה הפוליטית, העמידו כל אחת בראשה לשעבר אישיות פוליטית קרובה של נתניהו שהתקוממה נגד סמכותו, כולל ראש הממשלה החדש.

זה משאיר ספק רציני לגבי המוטיבציה האמתית לגישה שלהם. אולי זה גם הפגם של ראש הממשלה היוצא, שלא באמת הצליח לבנות את יורשיו הפוליטיים.

אבל מה שבאמת מוטל בספק הוא אופיו הפוליטי של ראש הממשלה שנבחר על ידי הבוחרים להם הבטיח כי ישתתף רק בממשלת ימין, ולכן תחת הנהגתו של מר נתניהו, העומד בראש המפלגה המרכזית בימין, ובסוף הפך את עורו, ולאחר משא ומתן מפותל, נהיה לראש הממשלה הישראלי הראשון בראשות מפלגה משנית עם שישה חברי כנסת בלבד.

אם עשרות אלפי מצביעים שהצביעו עבורו מרגישים מרומים, אז יש להם סיבות טובות להרגיש כך..

הגורמים המרכיבים את הקואליציה החדשה אינם מסכימים כמעט על כלום, מלבד רצונם להפיל את מר נתניהו, הוא עצמו. זה רחוק מלהספיק כדי לנהל מדינה כמו ישראל, שתמיד נמצאת בעיצומה של מתיחות פנימית וחיצוניות.

ניכר מה שמסתמן במשתמע בהרפתקה זו הוא בעצם המאבק הבסיסי, הישן ממילא, בין האזרחים שרוצים שמדינת ישראל תישאר בקשר ישיר עם האמונה והמסורת היהודית, ה »ימין » מחד, ואלה, ה »שמאל », המבקשים ליישר את המדינה, ברמת העקרונות, עם אירופה הנוצרית החילונית שהיא עצמה נמצאת בתהליך של באובדן זהות.

לא ברור כעת לאלה המחפשים בכנות את טובת עם ישראל וטובת מדינת ישראל, מה להעדיף לאחל: נפילתה מידית של ממשלה מוזרה זו, פסגת אוזלת היד וחסר נשיון, אם כל הסכנות הנובעות ממצב זה, ואשר רק שנאת חינם מחזקה אותה יחד, או פסק זמן של שלווה והתייצבות לאחר המשבר הפוליטי המלאכותי הזה; אותו משבר שהיה ללא כל הצדקה מהותית אמתית. כך שהאפיונים האמתיים של החברה הישראלית יופיעו שוב, באווירה רגועה יותר, וללא משוא פנים. אין ספק כי אז, הקשר של ישראל למקורותיה יבוא לידי ביטוי מעצמו.

ליאון רוזנבאום