Category Archives: Uncategorized

Scandale !

La manifestation des “artistes” français, à Paris, en banderoles et drapeaux blancs à propos de la guerre entre Israël et le Hamas est un scandale. C’est la signature des collabos. N’être pas capable de distinguer entre le Bien et le Mal, entre une riposte juste et le terrorisme ignoble et les conduites inhumaines, qui dégradent au-dessous de l’animal ceux qui violent, assassinent, démembrent, brûlent vifs hommes femmes et enfants, qui les prennent en otages pendant des semaines et où des femmes, enfants et vieillards se trouvent encore, c’est se faire complices de ces crimes.

Un mois après le massacre du Néguev occidental

Nous, les Israéliens, nous sommes redevenus les Juifs. Même les minorités Druzes, et Bédouines, et tous ceux qui jouent franchement le jeu de la citoyenneté israélienne, ont bien compris notre situation et leur solidarité et leur identification sont totales. Israël est bien Israël, et, dans la représentation perverse qu’en ont la mémoire chrétienne et la mémoire musulmane, le « Juif éternel ».
Ces deux civilisations se savent issues, pour leurs sources intellectuelles et religieuses, pour une grande part, de la Tradition Juive. Il suffit, pour s’en convaincre, de lire la Bible chrétienne incluant les Evangiles d’une part, et le Coran, d’autre part, et de les comparer à la Bible Hébraïque qui leur est, de loin, antérieure.
Cette source oubliée, masquée, déniée, crée une ambiguïté sur leur origine qui, pour elles, reste obscure, troublante, œdipienne, non élucidée et surtout non assumée, est l’occasion toujours renouvelée du cycle attraction-répulsion qu’Israël leur inspire.
La renaissance d’Israël comme Peuple souverain dans sa patrie historique et ses succès scientifiques, littéraires, spirituels, économiques et militaires, en moins d’un siècle, contredisent si fort l’image repoussante qu’elles s’étaient bâties de notre peuple, pour se valoriser elles-mêmes, que cette image positive d’Israël, celle de la réalité, leur est, trop souvent, insupportable.
Tout se passe comme si le monde occidental pouvait à la rigueur accepter de donner du respect aux Juifs morts, et un bref instant, s’apitoyer sur leur sort, surtout lorsqu’ils sont assassinés avec sauvagerie, mais en aucun cas les Juifs vivants n’auraient le droit de se défendre, de riposter, ou alors on pourrait leur reconnaître ce droit du bout des lèvres, mais ils n’auraient surtout pas le droit de vaincre ceux-là mêmes qui sont les meurtriers infâmes de leurs familles et de leurs citoyens.
Aucun autre peuple sur la planète n’est traité de cette façon. Il y aurait un droit particulier, sui-generis, d’ailleurs non écrit, qui régirait l’Etat Juif souverain. Non seulement, l’on se croit autorisé à dire n’importe quoi au sujet des Juifs, et des Israéliens, sur leur histoire, leurs liens avec leur Terre, leur Gouvernement, la structure de leur Etat et son fonctionnement, leur capitale, mais en outre, chaque peuple a coutume de leur attribuer ses propres perversions.
En Israël même, le développement économique, la société de consommation, les nouvelles technologies, avaient tendance à faire oublier ces données de base, ce statut de la civilisation juive face à l’Occident et face à l’Islam. Il y avait surtout ceux qui ne voulaient pas voir, ceux qui se rêvaient partie prenante du « grand tout » d’une mondialisation galopante, la prétendue « gauche » israélienne, fort détachée des classes laborieuses, et qui considéraient, parfois avec violence, les sources de la sagesse juive comme apanages du passé.
La journée du 7 Octobre dernier a remis les montres à l’heure. La massivité et la cruauté de l’attaque surprise du Hamas a mis en lumière les illusions de la « protection technologique » d’une barrière très coûteuse et surtout le mirage sur notre capacité d’amadouer l’ennemi, de le rendre plus humain, en aidant à son confort en lui fournissant eau, gaz et électricité, et en contribuant à ses progrès économiques.

Ils veulent notre Pays, notre Ville, notre nom, notre Histoire, notre joie de vivre et notre peau

Ils sont acharnés à notre perte par tous les moyens. La perte de notre souveraineté d’abord, retrouvée en toute légalité internationale après tant d’espérance, de sang et de larmes sur une partie seulement de notre patrie historique, il y a une soixantaine d’années à peine. Mais cela ne leur suffirait pas: ils veulent notre Pays, notre Ville, notre nom, notre Histoire, notre joie de vivre et notre peau. Quand ils s’expriment en Arabe ou en Persan, ils le disent carrément. Quand ils parlent Anglais ou Français, ils rusent. Ils prétendent qu’ils ont de la compassion pour le « Peuple Palestinien », cette arme de propagande inventée en 1964 par le KGB et Arafat et dont ni la Jordanie, ni l’Egypte qui ont tenu dix-neuf ans, l’un, la Judée et la Samarie et l’autre, Gaza, ni personne (où étaient alors les campagnes de presse, en faveur des Arabes de Palestine?), n’avaient jamais entendu parler…

? משטר דמוקרטי

מה שמאפיין משטר דמוקרטי הוא שורה של מאפיינים שנראו עד כה מובנים מאליהם ומוגדרים היטב בכל ספרי הלימוד של החינוך האזרח
קיום בחירות תקופתיות הפתוחות לכלל האזרחים;
הקמת ממשלה על פי תוצאות בחירות אלה, המהווה את הרשות המבצעת, על בסיס מפלגת רוב או קואליציה של מפלגות שהסכימו על תוכנית ממשל בתוך הפרלמנט;
קבלה על ידי המיעוט שהפך ל »אופוזיציה » לכללי המשחק הדמוקרטי על ידי הבעת התנגדותו או הצעותיו בפני הפרלמנט, במיוחד בוועדות שבהן נערכות הצעות חוק ממשלתיות והצעות חוק פרטיות, ובמסגרת הפגנות רחוב על בסיס כיבוד חירויות יסוד, ולכן במסגרת משפטית מוגדרת היטב, וכתוצאה מכך, מבלי להפריע לתנועה חופשית של אנשים, ומבלי להעמיד בסימן שאלה את האחדות הלאומית ואת האינטרסים המשותפים של העם והמדינה;
כיבוד « הפרדת הרשויות » בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת לבין מה שמכונה « הרשות השופטת », כלומר מערכת המשפט של המדינה שעצמאותה ממוסדות אחרים מובטחת.
כיום מתווסף מאפיין נוסף שהפך חיוני לרשימה זו: עיתונות חופשית כתובה ואלקטרונית המחויבת ליושר מוסרי ומקצועי על ידי כיבוד החובה לרעיין אנשים המייצגים את נקודות המבט השונות בזמן נתון, עם זמן דיבור שווה, מתינות בטון, הבחנה בין תיאור נקודות מבט שונות, ועמדתו האישית של העיתונאי, המשקיף או המומחה, מבלי לאבד את הדאגה לאובייקטיביות.
זה בשום אופן לא מונע מהגוף המשדר או המפרסם להיות בעל « קו מערכתי » מוגדר ומוצהר, שלמרות זאת נשאר כפוף ליושר אינטלקטואלי.

איך לצאת מזה?

. הגיע הזמן להגדיר בצורה מדויקת את המחלוקת שבעם ישראל כעת

משבר הדמוקרטיה

הולך ומתברר כי משבר החברה בישראל אינו אירוע בודד. נראה שכל המדינות הדמוקרטיות באופן מסורתי, באירופה ובארה »ב, סובלות מאותו רוע. יהיו תוצאות הבחירות אשר יהיו, הם שנויים במחלוקת, בין אם בטענה לאי סדרים בהצבעה ובין אם בשל חוסר לגיטימיות של הזוכים, ללא קשר לסיבה שניתנה.
בארה »ב, בריטניה, צרפת וישראל, מדינות שרק לפני שנים ספורות בלטו ביציבותן ובכך כי חילופי שלטון התנהלו באופן תדיר ושקט, מתפתחות היום מחאות אלימות ומתמשכות. הדבר נכון במיוחד אם ה »שמאל » כפי שהוא מגדיר את עצמו כיום, כלומר מנותק למדי ממעמד הפועלים אך כפוף לאידיאולוגיה « פוסט-מודרנית », הפסיד בבחירות.
אבל למען האמת, יש עוד: אנשים רבים כבר לא מקבלים את כללי הדמוקרטיה הייצוגית. במשך 250 שנה, היא כללה הסכמה של כולם להפקיד את ניהול ענייני הציבור בידי הרוב הפרלמנטרי המתהווה לאחר בחירות חופשיות והוגנות, המתנהלות מדי פעם. היה ברור כי הפרדת הרשויות המחוקקת, המבצעת והשופטת מוגדרת ומיושמת בבירור כמכוננת את הגדרת הדמוקרטיה עצמה.

? להנציח את אושוויץ כדי לפגוע טוב יותר בישראל

(מאמר זה פורסם לפנה 18 שנה לקרת יום השנה ה-60 לשחרור מחנה אושוויץ)
מוקד תשומת הלב בשואה המתגלה כיום בעולם אינו חף ממשמעיות כפולות . האם מדובר במודעות עולמית
אמיתית, לסכנות שבהתחדשות האנטישמיות התוקפנית לאחרונה בכל כך הרבה מדינות ולרצון המוצהר של המנהיגים הפוליטיים הגבוהים ביותר לחסום אותה?

במבט ראשון, הטקס שנערך במסגרת האו »ם לרגל יום השנה ה-60 לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, בתמיכת 138 מדינות ושאר הטקסים שאורגנו על ידי מדינות רבות עצמן, אמור להוות התקדמות בהבנת הדרמה המוסרית ודרמה והיסטורית המאפיינת את הטבח חסר התקדים ביהודים בין 1939 ל-1945 ובהבנת האתגרים המונחים, גם היום, למדינה היהודית הריבונית.

או שמא, על ידי בחינת האגרסיביות המרושעת של כל כך הרבה כלי תקשורת עולמיים ושל ציבורים אקדמיים, פוליטיים, דתיים ואחרים, רבים כל כך נגד ישראל, מה שיש באמת הינו מסך עשן, בימוי שישמש עילה ל » נורמליזציה » של יחסי האומות עם ישראל, שישחרר אותן באופן סופי מכל תחושת אחריות . או אפילו שחרור מהסלידה עתיקת יומין של ישראל, ששום דבר לא יעצור אותה מכאן ואלך ? או שוב, האם זו תחבולה לגרום לישראל לקבל את הקמתה של מדינה ערבית פלסטינית שנייה בנוסף לירדן, בשטח מולדתה ההיסטורית הזעירה, אחד האמצעים הברורים ביותר לניסיון למחוק את המדינה היהודית מהמפה בטווח הבינוני, אחרי רמאות היסטורית כה גסה? בכל מקרה, רצוי לא להיכנע לאופוריה שנראית מוקדמת מאוד.

ישראל, הר הבית והעמים

היהודים הם העם הילידים בארץ ישראל שבין הים התיכון לירדן. כולם יודעים את זה (ראה את המאמר המאיר מאוד של עו »ד מישל כלבו: https://www.jns.org/opinion/liberation-not-occupation
אבל כולם – או כמעט – כן משקרים.
על פי כל הדוקטרינות המשפטיות והפוליטיות המקובלות, ובמיוחד על פי המשפט הבינלאומי הפומבי המודרני, מדינת ישראל, חוטר של ממלכת יהודה, יכולה להוכיח על בסיס ידע היסטורי וראיות .ארכאולוגיות בלי סוף, את הלגיטימיות שלה בין הים לנער.

L’engrenage ?

Il semble de plus en plus que le déclenchement de l’attaque de l’armée russe contre l’Ukraine ne soit pas le résultat d’une politique murement réfléchie par la direction d’une grande puissance mondiale, en vue d’une stratégie bien établie, ayant bien pesé après réflexion et évaluations la conduite des affaires, mais bien un mouvement d’humeur d’un dictateur craint de tous ceux qui l’entourent au point de ne pouvoir lui suggérer autre chose que ce qu’il veuille entendre. L’enfermement dans une certaine « conception » vous rendant sourd et aveugle à tout ce qui la contredirait, est la recette certaine vers des catastrophes.
C’est là le piège classique de tous les « souverains éclairés » qui soudain ou progressivement cessent de l’être, en devenant despotes.
Il est certain que Wladimir Putin n’avait pas tablé sur un embourbement de sa puissante armée de terre pendant un mois face à une farouche résistance. Il est certain que le Président russe n’avait pas escompté une résilience active de l’armée de l’air ukrainienne ni un véritable soulèvement populaire contre son armée de la part du berceau de la RUS, ni les capacités manœuvrières du Président ukrainien, ancien acteur rompu aux exercices médiatiques, qui s’est avéré capable de galvaniser son peuple.

L’Occident, principal obstacle à la paix au Proche-Orient ?

Parler de paix véritable au Proche-Orient après 100 ans de conflits suppose tout d’abord une réflexion sur le double langage, la « novlangue », la réécriture de l’Histoire au détriment d’Israël, l’ignorance volontaire du droit international réel, auxquels les Européens et singulièrement, les Français, mais maintenant aussi les universités et la gauche américaines, se sont accoutumés depuis des années.
L’adoption pure et simple par l’essentiel de l’Occident du « narratif » arabe le plus irrédentiste et le plus réactionnaire sur l’histoire ancienne et récente du Pays d’Israël et sur Jérusalem et la montée de l’Islam en Europe et sur le territoire des USA, résultat du laxisme de l’Ouest face à l’Islam, son soutien insensé aux revendications des plus extrémistes parmi les Arabes, constituent aujourd’hui le principal obstacle à la paix.
Cette situation, proprement suicidaire pour l’Occident lui-même, n’est pas normale et mérite d’être élucidée. Ces pays de vieille civilisation, baignés d’esprit critique, d’intelligence, de savoir, de libre pensée, se révèlent depuis des décennies incapables d’appréhender les droits légitimes des Juifs sur la base du droit international public, des faits historiques incontestables et des traités quand les gouvernements israéliens ou les juristes, le plus souvent juifs, soulignent les éléments de fait et de droit têtus qui légitiment leur position.
Or cela n’est pas seulement le fait des politiques, mais aussi des journalistes, des universitaires et finalement de toute la société civile. Cette situation va en s’aggravant un peu plus chaque année.