לאחר זוועות מתקפת הפתע שפתח חמאס נגד כמה מאות אזרחים ישראלים ב-7 באוקטובר, תוך שעות ספורות, הרציחות, האונסים, ההתנכלויות לגופות הקורבנות, החטיפות המסיביות האלימות של בני ערובה, כל זה, באופן מוזר, מסתבר שרק גורלם של קורבנות ה-« בלתי מעורבים » במסגרת מתקפת הנגד הלגיטימית של ישראל, מעורר את הדאגה של התקשורת והפוליטיקאים בסצנה הבינלאומית.  וזאת, למרות שמספרם כה מזערי אם נשווה אותו לזה שנבע ממבצע נאט »ו במוסול, למשל.

שיא המניפולציות הוא הסכמה חלקית של בית הדין הבינלאומי לפתוח בהליך שיזמה דרום אפריקה המושחתת והגזענית כפי שהוכחו עצרות הניאו-נאצים בדרבן, בטענה שלתגובה המדודה של ישראל יהיה משהו במשותף עם « רצח עם ».

ברחבי העולם נמשכות המחאות הגדולות, המהדהדות את סיסמאות הג’נוסייד האמיתיות של חמאס המקדמים « פלסטין מהנהר ועד הים », שמשמעותה היא השמדת המדינה היהודית הריבונית שהוקמה מחדש במולדתה ההיסטורית, לפני 75 שנה. החמס ולא מעטים אחרים, אינם מסתירים את כוונתם זו.

הכל קורה כאילו אי הבהירות החולנית של הציוויליזציה נוצרית והציוויליזציה המוסלמית ביחס לעם היהודי, המתמיד ברצונו להתקיים ולשגשג, בזמן שכל אחת מהן אינה עומדת בפיתוי עתיק יומין להקצות לו, במערכותיה, תפקיד  של תבוסה ונפילה, הגיע לנקודת שי.

« חוצפה » זו של רצון לחיות מצד ישראל, אשר יתר על כן, אינה חייבת עוד להוכיח את תרומתה להתקדמות הציוויליזציה האנושית, הייתה צריכה להיות נקודת הגיוס של כל הדמוקרטים, של כל בני האדם אוהבי הצדק וכל האנשים בעלי הרצון הטוב בעולם.

זאת משום שבתולדותיו הארוכות של קרוב ל-4000 שנה, עם ישראל הוא נושא פרויקט מוסרי בסדר גודל של אנושות. הוא הסכים עם התנ »ך לקחת את המוסר כחוקה אמיתית. ה-« אוניברסליזם » שלו המבוסס על דבקות במונותאיזם מוחלט ושיתוף פעולה בין ה’ לאדם, הוא ההפך מאימפריאליזם. מבחינתו, יש מקום בעולם לאישיות הספציפית הייחודית של כל אומה הזכאית לכבוד מכולם.

גם אם עם ישראל התאחד ברובו בחוויה הקשה במטרה ברורה לניצחון על האויבים הנחושים להשמדתו, מיעוט חסר מנוחה ובעיקר שמקבל מימון זר אטום, נפרד עד כדי כך מהערכים המכוננים של ישראל, שהו אימצה במידה רבה את נקודת המבט של האויב ואיבד כל תחושת אינטרס לאומי. הוא מסיט ללא בושה את מצוקת משפחותיהם של החטופים בבתי הכלא התת-קרקעיים של חמאס, בניסיון להצדיק את רצונו המובהק לחתרנות.

נראה שמעולם לא ראינו דמוקרטיה מאשרת, בזמן מלחמה, כאשר, יתר על כן, עצם עיקרון ריבונות העם מוטל בספק, פריסות כאלה של ארסיות פוליטית, שנראה כי היא שייכת לזמנים אחרים ולעולמות אחרים. מציאות שקשה להאמין שרק עם שאוהב חופש עמוק בתוך עצמו יכול להגות.

עם זאת, נצטרך לחזור לסטנדרטים של התנהגות התואמים את חומרת מצבנו כדי לבנות מחדש עתיד משותף פורח.

ליאון רוזנבאום