דמוקרטיה מה היא?
המתנגדים לרפורמה של מערכת המשפט צריכים להחליט עכשיו אם הם עוברים למרד גלוי נגד החוק ונגד הדמוקרטיה הפרלמנטרית הישראלית ואם לא.
הדמוקרטיה היא שיטה ממשל מבוססת על בחירות חופשיות, תקופתיות לפרלמנט כאשר אזרחים נבחרים על ידי העם הריבון לייצגם בתוך הרשות המחוקקת.
המועמדים מציגים את מדיניותם, מקבלים קולות, ואלה שיסיגו את הרוב, הם שירכיבו את הממשלה מצד אחד, ויפעלו בפרלמנט כדי לתרגם מדיניות זו לחוקים ולתקנות מתאימות, מצד שני.
נציגי האופוזיציה, שקיבלו פחות קולות, משתתפים בדיונים ויכולים לשכנע נבחרים אחרים לשנות את עמדתם, בידיעה ברורה כי כוחם מוגבל. זו דמוקרטיה.
אלא שבישראל, לאחר תהליך שנמשך כ-30 שנה, בית משפט העליון וגוף יוצא דופן במשטר דמוקרטי, היועץ המשפטי לממשלה, טפסו באופן הדרגתי הבחורה על הפרלמנט ועל הממשלה עד כדי זכות ווטו על כל צעד של שני גופים אלה. הם הפכו לשליטים האמיתיים של המדינה, מבלי להיות נבחרי ציבור !
מבחינה סוציולוגית, גם שופטי עליון וגם היועצים המשפטיים לממשלה, שייכים לאותו חתך חברתי, למרות שבשנים האחרונות נעשה מאמץ לגייס אנשים ממקורות שונים, רוב רובם הינם נוטים לשמואל של המפה הפוליטית ובעיקר רואים את עצמם כ-« חילונים » במובן המיליטנטי של המילה. אותם גופים, במיוחד כאשר עולה בכנסת קואליציה ימנית, אינם מאפשרים מדיניות שהעם בחר בה. הדמוקרטיה הישראלית מעוותת. השמואל שולט כאשר הוא זוכה בבחירות וכאשר הוא מפסיד, הוא שולט גם.
כבר לפני כ-20 שנה משפטנים רבים התנגדו לתהליך הזה של עליית שלטון שני הגופים על חשבון הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, והציעו פטרונות שונים גם להגביל את כוחם וגם לאפשר כוח איזון מול הממשלה ואף מול הכנסת. שר המשפטים הנוכחי הינו אחד מהם ופרסם בקול רם את תוכניתו עבורו קיבל רוב דמוקרטי רחב בכנסת.
כאמור, המדובר בשינוי הרכב ועדת המינוי של השופטים החדשים לבית משפט העליון בה בשיטה הנוכחית שולטים ביד רמה שופטים קיימים ועו »ד בולטים, קרובים מאוד אליהם, מכל מני סיבות.
מצד שני הרפורמה מסדירה מחדש את הסמכות לבדיקת היותו חוק קונסטיטוציוני או לא. העליון העניק לעצמו סמכות זו, ללא כל בסיס חוקי.
כאשר הבחירות לכנסת הסתיימו לפני כחודשיים ימים בלבד, ואפשרו הרכבת ממשלה חוקית הנהנת מרוב ברור בפרלמנט, והינה באופן חסר תקדים, קמה ברחובות תל- אביב, תנועה רחבה של אנשים המסרבים לאפשר לממשלה החדשה להפעיל את מדיניותה לפיה היא קבלה את אמון רוב העם.
הפגנות הרחוב מתרבות, הטון עולה, האלימות המילולית ואפילו האלימות הפיזית גוברת. ברור שבדמוקרטיה אמיתי נשמרות זכותם של האזרחים על פי חרויות היסוד להתבטא ולהפגין. ואולם יש להקפיד על כך כי ההפגנות תתנהלנה בצורה מסודרת ובמיוחד לא יפגעו בזכותם של אזרחים אחרים לתנועה חופשית. והינה פתאום מתנגדי הרפורמה מרשים לעצמם לסגור צירים מרכזיים בכול מקום בארץ.
אולם ככול שהאלימות עולה, מתגלה גישה כוחנית מנוגדת לערכים הדמוקרטיים. בנוסף התקשורת הישראלית בימים האחרונים, ברובה, החלה לשכוח כל קני מידה של אובייקטיביות, ובדומה להתנהגותה הפסולה בזמן הסכמי אוסלו, הפכה לתקשורת מגויסת, הפעם נגד הממשלה החוקית, דבר שיוצר מניפולציה, פחד המוני, והיסטריה.
מרכיב חשוב בתוכנית נבחרי ציבור המרכיבים את הרוב הפרלמנטרי, המכונה בישראל « הקואליציה », הינו להחזיר את שיווי המשקל בין שלושת הרשויות המחוקקת, המבצעת והמשפטית שלטעמו הופרו
למעשה באופן הדרגתי ב- שלושה העשורים האחרונים, הרשות המשפטית ובראשה בית משפט העליון נטלה לעצמה, על ידי פסיקה בלבד, שורה של סמכויות שלא היו לה קודם, עשתה בהן שימוש ללא הבחנה, ובזה שיבשה לחלוטין את שיווי המשכל בין הרשויות.
היא הפכה לכוח המוביל במדינה על חשבון שתי הרשויות האחרות וזאת כאשר היא מורכבת מאנשים שאינם נבחרי ציבור. הממשלה אינה שולטת והכנסת אינה מחוקקת בלי הסכמתה של הרשות השופטת. וזאת במיוחד כאשר הממשלה אינה נוטה לצד השמאלי של המפה הפוליטית. ומכאן הרצון להחזיר את המערכת לתקינות.
המרד הזה, למרות כל הניסיונות לייפות אותו בכל צורה אפשרית, הוא שלילת הדמוקרטיה הפרלמנטרית.
, הוא בא לבטא, « בשם הדמוקרטיה », שינויים עמוקים בחברה המודרנית, וליתר דיוק הפוסט-מודרנית, הפוקדים את ישראל ומדינות מפותחות אחרות.
הכול התחיל כאן לפני כ-30 שנה כאשר הכנסת קבלה ברוב גדול את « חוק כבוד האדם וחירותו ». אלא שתחת השפעתו של השופט הארון ברק, בית משפט העליון, על בסיס חוק זה, הרחיב באופן הדרגתי את משמעות חוק זה עד כדי שליטה אידאולוגית ומעשית על המדינה.
תחילה, בית משפט העליון, ללא בסיס חוקי ספציפי, פסק כי קיימת לטובתו זכות לאשר או לפסול את החוקתיות של החוקים החדשים. ככול שעבר הזמן, בית המשפט התערב בכול תחומי הממשל ולמעשה הביא ל »ממשלת שופטים ».
המרד הנוכחי בו בעלי תפקידים מרכזיים בעבר ובהווה אבדו את כל העשתונות וקוראים ללא פחות ממלחמת אחים, שבו התקשורת כאמור התגייסה כמעט כולה נגד הממשלה החוקית, שבו קברניטי הכלכלה הלאומית יוצרים במו פיהם פניקה מלאכותית לחלוטין בא להוכיח כי אנשים רבים מידי בישראל אינם דמוקרטיים אמיתיים.
בשום פנים אין להניח לטירוף הזה לעצור את התהליך הדמוקרטי אמיתי הטמון ברפורמה. יהיה בוודאי צורך בהקמת מנגנונים חדשים על מנת להגביל את כוחם של הממשלה ואף של הכנסת. ואולם הצעד הראשון של הפסקת דיקטטורה של העליון חייב להתבצע ללא כל דיחוי.
ליאון רוזנבאום
הגדרתך את המשטר במדינה כ « דמוקרטיה פרלמנטרית » היא טעות
הכנסת אינה רשות נפרדת היא מזמן חלק ברור של הממשלה
הבחירות האחרונות המליכו מלכות ולא דקטטורה
ביבי מעביר הכנסת שלו כ »מלך » את כל תנאי הממלכה
נסיעה לסוף שבוע ליום נישואיו לאיטליה
נסיעה לסוף שבוע לאנגליה
הגדלת תקציב משפחת המלך המלכה והנסיך
חוק הנבצרות למניעת הדחת (המלך)אלא אם ימות.
קבלת » מתנות מחברים » להגנת הזוג המלכותי והנסיכים
על מנת שלא ניתן יהיה אפשר לבקר את מעשיו הוא מבטל כל גורם שיכול לבקר אותו, כך התחיל כבר בהיותו ראש ממשלה בקדנציה הקודמת כשמינה את מבקר המדינה
היום עושי דברו של המלך ( הממשלה והכנסת) מלקקים למלך
והוא מוכן לתת להם כל מה שהם מבקשים על מנת לשמור על ממלכתו
על מנת להמשיך להציג את המשטר כדמוקרטיה הוא)בעזרת
עושי דברו בכנסת הוא מטפל בחוקים הקיימים כאילו דמוקרטיה קבלת שליטה על בחירת שופטים לטעמו בצורת חוק דמוקרטי וימשיך ב »התיעצויות » בהמשך לבטל כל דבר מאיים כגון: לבטל את התקשורת החופשית ולהכפיפה אליו
בקצור כל חוק שהמלך יקבע בעזרת מלחכי הפינכה שלו לא יהיה מישהו שיעיז להתנגד לו ולא יהיה מישהו שיוכל באופן חוקי לבטל אותו ואפילו לבקר אותו
יש רבים שאינם רוצים לחיות בממלכה ובודאי לא לשרת את המלך
הם לא בוגדים לא אנרכיסטים לא טרוריסטים גם אם הם חוסמים קצת כבישים כפי ש »השר לבטחון פנים » בעצמו עשה כשהתנגד להחלטות ממשלה שלא נעמו לו, ולא היו שינוי משטר
בהצלחה למלך