במשך כל שנות קיומן של דמוקרטיות פרלמנטריות ייצוגיות, כאשר הרוב שנוצר לא התאים לרצונך מסיבות של אהדה או איבה פוליטית או פילוסופית, טרחת להתאזר בסבלנות וניסית לקרב את הרוב לדעותיך בבחירות הבאות.

כעת נטען כי הרוב המדובר, יהיה אשר יהיה, אך במיוחד אם הוא « ימני », יהיה מדכא מטבעו נגד מיעוטים פוליטיים, אתניים, מיניים, לשוניים ואחרים, וכי רק הרשות השופטת תוכל לאזן נטייה זו.

ולכן אנו עדים במיוחד בצרפת ובישראל, לעלייתו המסחררת של כוחם של השופטים, שיהיו כביכול, המוצא האחרון נגד שרירותיות.

בצרפת, נראה כי הקמתו של בית משפט חוקתי האחראי לבדיקת חוקתיותם של חוקים שנחקקו בפרלמנט העמידה בסימן שאלה את עקרון ריבונות הפרלמנט עצמו, והעובדה שהמדינה הסירה מעצמה סמכויות רחבות לטובת המבני האירופית ביורוקרטי מאוד, רק החריפה את תהליך אובדן הרוח הדמוקרטית של מדינת הלאום.

בישראל, בסיומה של אבולוציה פסיקתית ארוכה, נטל לעצמו בית המשפט העליון סמכויות מופרזות הן מבחינת בחינת חוקתיותם של חוקים והן מבחינת עצם קיומם של חוקים, תקנות, הוראות מינהלייות, ואף החלטות של שרים המעוותות לחלוטין את השיטה הדמוקרטית המסורתית כדי להשיג את עקרון « מבחן בג »ץ »  « במילה אחת: « ממשלת השופטים ».

עם זאת, בהגדרה, בדמוקרטיה, עצמאות הרשות השופטת מובטחת ולכן השופטים אינם ניתנים להסרה. זה בהחלט מתקבל על הדעת אם הם יגבילו בזהירות את סמכות השיפוט שלהם לתחום שלהם לומר את החוק, לפרש את לשון החוק כדי להחיל אותו על המקרים הקונקרטיים שהם צריכים לשפוט. אבל כשהם, מתערבים בכל התחומים, צבאיים, פוליטיים, ארגון החברה, המנהל וכו’, בקיצור, למשול במקום נבחרי העם, זה עובר כל גבול.

בישראל יש דוגמאות רבות לפסיקות של בית המשפט העליון שמונעות יישום של מדיניות שהוחלט עליה בכנסת בהתאם לחוק, כמו זו הנוגעת ל-50 אלף השוהים הבלתי חוקיים מאפריקה המצטופפים בדרום לתל אביב, והופכים את חייהם של אזרחי ישראל מעוטי ההכנסה המתגוררים בה לבלתי אפשריים. בשם תפיסה מסוימת של « זכויות אדם », חתר בית המשפט תחת מדיניות הניהול של הגירה בלתי מבוקרת זו, שתכננה את החזרתם לארצותיהם של מספר מסוים מהם באמצעות תשלום קצבה חד פעמית שהציעה מדינת ישראל.

עם זאת, שופטים אלה אינם נושאים באחריות כלשהיא לתוצאות החלטותיהם, במקרה זה כדי להנציח את העוני והפשיעה. אין להם צורך להצדיק את עצמם בפני בוחריהם. זאת כתוצאה מפגיעתו של בית המשפט העליון בעיקרון הדמוקרטי של הפרדת רשויות.

יידרש הרהור ארוך ורציני כדי לנסות להבין את ההתפתחות האנטי-דמוקרטית הקטסטרופלית הזו. אבל אנחנו כבר יכולים לנסות לזהות שורה של הסברים.

התפתחות הטכנולוגיות ובפרט הטלפון הנייד שהוא למעשה מחשב המחובר לרשתות גלובליות בכיס של כולם, הצליחה לשנות מלמעלה למטה את תחושת השייכות לאומה, ולמדינה, וליצור אשליה של « ממשלה עולמית » או לפחות סולידריות מסוג אחר כמו מצב החירום האקולוגי, תמיכה במהגרים וכו’…, כל אלה דוחקים של הייצוג הפרלמנטרי למאגר האביזרים…

הירידה ברכישת ההשכלה, פיצול החברה, התגברות האלימות, תפוצת הנשק הגוברת, בידודו של הפרט, מעמידים בסימן שאלה את מאפייניה של החברות המערביות המפותחות ונראה כי הרעיון הדמוקרטי איבד את האופי הברור שאפיין אותן.

מאידך גיסא, הגעתן המאסיבית של אוכלוסיות אסלאמיות למערב, שהקבועים התרבותיים שלהן רחוקים מאוד מהכללים הדמוקרטיים, היא גם גורם המעמיד בסימן שאלה את הראיונות הדמוקרטיות.

יש להזכיר כי עבור האסלאם, חירות האדם היא חילול הקודש אשר יטיל ספק בכוח האין סופי של אלוקים. זו הסיבה שבמשך 14 מאות שנים לא היה איסלאם, במקום כלשהוא בעולם, בלי שילווה במדינה טוטליטרית.

כאשר חלק ניכר מהאוכלוסייה, במערב עצמו, נושא עקרונות אלה, הרעיון הדמוקרטי נמצא בדעיכה.

מאפייני הפוסט-מודרניזם, פיתוייו המפשטים את המציאות, תיאוריית המגדר שלו המתכחשת להבחנה מינית טבעית, המניפולציות שלו בשפה גברית-נשית שוויונית כביכול, קידומו המטורף של הומוסקסואליות, וטרנס-ג’נדריסם, שלא לדבר על הבוז המיליטנטי לאיסורים מיניים תנ »כיים שהיו למסגרת במשך 2000 שנה עבור הציוויליזציה נוצרית שירשה אותם מהיהדות, גם הם כרוכים בנטישה כללית של כל האילוצים וכל העקרונות המסורתיים של החיים החברתיים. אין זה מפתיע שעקרונות דמוקרטיים אינם נחסכים מהתקפות אלה.

בישראל התפתחות זו היא כנראה המסוכנת ביותר. ואכן, חזרתם הריבונית של היהודים למולדתם ההיסטורית לפני 75 שנה לאחר גלות של 19 אלף שנה והצלחותיה הצבאיות, הטכנולוגיות, החקלאיות, המדעיות והרוחניות באמצעות עלייתם חסרת התקדים של לימודי המקרא והתלמוד, נתפסות יותר ויותר באופן שללי בידי מערב ששקיעתו מודגשת. למרות ההתרככות האחרונה, מדינות האסלאם, שעדיין מסובכות בתת-פיתוח, ממשיכות לעתים קרובות למצב את עצמן כיריבות לישראל.

כעת, לאחר הבחירות האחרונות, לפני בקושי חצי שנה, יצא לדרך יראי בלתי פוסק חסר תקדים נגד הממשלה שהוקמה באופן דמוקרטי על פי כל הכללים שבתוקף. בחוצפה מניפולטיבית מדהימה, הפגנות ענק חתרניות טוענות באופן שקרי שהן רוצות « להציל את הדמוקרטיה »! למעשה, מטרתן היחידה היא להפיל את הממשלה החוקית והדמוקרטית הזו בכל מחיר.

הכול קורה כאילו, בהתחשב בהיקף האמצעים הלוגיסטיים שנפרסו, הקריאות למרד הצבא, החבלה בכלכלה הלאומית על ידי הפצת חדשות כוזבות, הסחיטה להיעלמות הטכנולוגיה הגבוהה, שיתוף הפעולה של כלי תקשורת רבים, כוחות שאינם אומרים את שמם, באמצעות מימון מסיבי מחו »ל, שמתקבל על ידי גורמים מקומיים, מנסים לבצע מניפולציה גדולה על מדינה קטנה שהפכה עצמאית מדי בעיניהם,  ומעוגנת במידה רבה מדי במסורת התנ »כית שלה, נגד הזרם העקרי של שאר העולם המפותח.

הרפורמה המשפטית הצנועה מאוד שהממשלה מתכננת להגביל את הסמכויות שבית המשפט העליון העניק לעצמו בהדרגה, תוך הגבלת גיוסו לסרגליו פוליטי מוגדר היטב, במידה רבה זר לזרמים המהותיים בעם, היא כמובן רק תירוץ מנופח באופן דרמטי במתכוון. המרידה חיפשה תחביבים אחרים לפני הרפורמה, היא כבר מחפשת אחרים.

מה שעומד על הפרק בישראל  חשוב יותר ממה שנדמה  עבור הרעיון הדמוקרטי בעולם.

ליאון רוזנבאום