עם התקרבות הבחירות בישראל, נראה כי יש צורך לנסות ולעמוד על האפשרויות המרכזיות העומדות בפני הבוחרים, תוך הבנת ממדי האתגרים יוצאי הדופן שבפניהם ניצבת, יותר מאי פעם, המדינה היהודית הריבונית.
זה שלושים שנה שמר בנימין נתניהו שולט בזירה הפוליטית בישראל. אריכות ימים פוליטית יוצאת דופן זו, במיוחד בישראל, קשורה ללא ספק לתכונותיו האישיות, לכריזמה הבלתי מעורערת שלו, לחזונו ההיסטורי, להיכרותו העמוקה עם העולם החיצון ובעיקר עם התרבות האמריקנית. עם זאת, היא גם הולידה נגדו התנגדויות עיקשות ובלתי מתפשרות, שלא ניתן להסבירן רק בשחיקת השלטון, הבלתי נמנעת כשלעצמה.
האסון והפשעים המפלצתיים של 7 באוקטובר 2023 והאירועים שבאו בעקבותיהם, ובעיקר העלייה באנטישמיות עולמית מכל עבר, המבוססת על שנאות ועל שקרים רחבים בהרבה מהשפעת התעמולה הערבית והמוסלמית בלבד, מחייבים בבירור הערכה מחודשת של מקומם של העם היהודי ושל מדינת ישראל בעולם, וכן תגובה פנימית ההולמת את ההתפתחויות הללו. הדבר מחייב את כולנו להביא בחשבון את הממד הרוחני, לא רק של העם היהודי אלא גם של מדינת ישראל, שאינה נושאת את שמה לשווא.
ואולם, למעט הבדלים דקים, נדמה כי החיים הפוליטיים בישראל עדיין מתאפיינים בקטנוניות, קוצר ראייה ושמרנות, במרחק שנות אור מהאתגרים האמיתיים הצפויים למדינה ולמעמד הפוליטי בחודשים ובשנים הקרובות.
יאיר גולן, מנהיג מפלגת « הדמוקרטים », המציג עצמו כנציג השמאל, מרבה מזה חודשים להשמיע הצהרות פרובוקטיביות, שחלקן אף עשויות להצדיק סנקציות פליליות, במיוחד בתקופת מלחמה.
בעיקרן, פרובוקציות אלו מערערות על עמדות היסוד המוסריות של האומה, של צבאה ושל מערך ההגנה שלה, ואף פוגעות במכוון באחדות העם באמצעות תיאורים מעליבים ביותר כלפי חלקים ממנו.
פוליטיקאי המבקש את אמון הציבור כדי לעמוד בראש המדינה אינו אמור להתנהג בדרך זו. סוג זה של התבטאויות אף הפך לאופנה בקרב שורה של פוליטיקאים ואנשי צבא לשעבר, מימין ומשמאל, שאיבדו את מעמדם הציבורי והודרו מן הזירה.
ואולם, למי שמקשיב בתשומת לב לעם היושב בציון, ברור שמשהו עמוק השתנה. רבים עייפו מעימותים אישיים, מקריאות שלום שחוקות ושקריות, מאיומי מלחמת אחים, ואף יותר מכך מהפרובוקציות החוזרות ונשנות של גנרלים ופוליטיקאים לשעבר, המשמיצים את חיילי ישראל או את ראש הממשלה, לעיתים קרובות בכלי תקשורת זרים. מעשים כאלה היו נחשבים עבירות חמורות בזמן מלחמה כמעט בכל מדינה, אפילו בדמוקרטיות המפותחות ביותר.
ראוי לברר את שורשי ההתנהגות הזו דווקא בתקופה שבה אמות המידה המוסריות של הציוויליזציה המערבית מתמוטטות, כאשר שנאת ישראל והעם היהודי כולו מתפשטת במרחב המערבי כמחלה ממארת.
הענקת פרסי נובל לאישים הידועים כאנטישמים, שחלקם ניצלו משרות רשמיות בבתי משפט בינלאומיים או במוסדות שונים של האו »ם כדי לנרמל, בזירה העולמית, את שובה של שנאת היהודים הבלתי מתפשרת, מהווה שיא של תופעה הרסנית מבחינה מוסרית עבור המערב. בכך הוא מערער את הכבוד למקורותיו שלו ונכנע לנורמות אסלאמיות כובשות.
הישראלים, יהודים וערבים כאחד, האוהבים את ארצם, את מדינתם ואת האומה המהווה את שלדה הפנימי, מבינים היטב כי הבחירות הקרובות אינן מאפשרות את הטעות שבאמונה כי אנו חיים בתקופה רגילה.
טרם התאוששנו באמת מן ההתקפה הבוגדנית של 7 באוקטובר 2023, פוגרום המוני שלא ניתן היה להעלות על הדעת על אדמתנו הריבונית. אמנם צבאנו, שלא היה ערוך בתחילה בשל שרשרת טעויות הערכה, הצליח, במחיר דמים כבד, לפרק במידה רבה את כוחם של ארגוני הטרור שריכזה איראן של האייתוללות סביב מרכזי החיים שלנו, ושמטרתם כלפינו הייתה ונשארה רצחנית ורצח עם.
והנה עתה, כמעט כל הציוויליזציה המערבית, שמקורותיה נוצריים ושחלקה איתנו בעבר ערכים אנושיים מסוימים, מאמצת במקהלה אחת את אינספור השקרים, העלילות והקללות של הזרמים האסלאמיסטיים הקיצוניים ביותר, ומפנה אותם נגדנו. גרוע מכך, היא הופכת את משמעות המילים, המושגים וההגדרות כדי להאשים דווקא אותנו, הקורבנות החדשים של ניסיונות רצח עם, בביצוע רצח עם.
אם בתולדותיו הארוכות של עם ישראל הפסיכוזות האנטי-יהודיות אינן חידוש, הרי שהיקף המשבר הנוכחי הוא חסר תקדים. הוא חושף את הקריסה המוסרית, החברתית, הפוליטית ואף הכלכלית של הציוויליזציה המערבית, ובעיקר האירופית.
« הדיאלוג האירו-ערבי » שהחל לאחר המתקפה על ישראל בשנת 1973, לצד סחטנות האנרגיה, אפשר לאסלאם, בתוך כחמישים שנה, להתבסס במדינות המערב, להשפיע עליהן במידה ניכרת, לכפות בהן במידה רבה תפיסות בלתי שוויוניות של האנושות ושל עתידה בשם הדת, ובעיקר להחיות מחדש את האנטישמיות בעלת השורשים הנוצריים, שנדחקה לשוליים לאחר השואה. כיום היא שוב מתפרצת במלוא עוצמתה.
יתרה מכך, שאיפתם ואסטרטגייתם של המוסלמים לכפות שליטה פוליטית של האסלאם ברחבי העולם, בתחבולה או בכוח, כבר שינו במידה רבה את הפסיכולוגיה הקולקטיבית האירופית והפכו אותה ל »דהימים » הכפופים לרצון האסלאמי. יש אומץ הנדרש כדי לקרוא לדברים בשמם: גם בישראל קיימת מיעוט שהתנתק מזהותו היהודית והזדהה עם התרבות האירופית העכשווית, וכך גם חלק בלתי מבוטל מן התפוצות היהודיות. קבוצות אלה שותפות לשלילת זכויותיו של העם היהודי, ואף מבקשות לאחוז במושכות המדינה, בנוסף למעוזים שבנו לעצמן במנגנוני השלטון, כגון מערכת המשפט, הצבא והתעשייה הגדולה.
מתן קול לאחד ממרכיבי האופוזיציה הללו, המוכנים לשתף פעולה עם כוחות פוליטיים עוינים לציונות וששיחם הציבורי דל במיוחד מעבר לשנאה לנתניהו, פירושו יצירת התנאים לחיסולה של מדינת ישראל בסביבה בינלאומית משתפת פעולה.
עם ישראל הבין היטב את משמעותם של מה שנקרא « הסכמי אוסלו », של פינוי היהודים מרצועת עזה בכפייה ושל הגמגום המתמשך של השמאל מול זכויותיו ההיסטוריות של עם ישראל בארצו.
מי ייתן והאזרחים הרבים המבקשים לחיות במדינה ובקרב עם שאינו מתכחש לעברו ואף מסוגל להפיק לקחים מן ההיסטוריה שלו, ימצאו בתוכם את הכוחות ואת הנחישות לעמוד זקופי קומה מול המבחנים הצפויים להם.
עליהם לבחון באופן מפוכח מי הם אותם אנשים שהוכיחו בפועל את יכולתם לשרת את הציבור ולהעניק לו השראה, במסגרת הקואליציה היוצאת, הנשענת על מפלגת הליכוד הגדולה, בהנהגתו של מדינאי יוצא דופן.
ליאון רוזנבאום
Poster un Commentaire