תגובת ישראל לטבח המכוון במאות אזרחים ישראלים, לגיטימית ומדודה. זאת במיוחד לאחר שתושבים אלה הותקפו בבתיהם בשעות הבוקר המוקדמות ונפלו קורבנות של זוועות מדהימות נגד גברים, נשים, ילדים וקשישים, אונס שיטתי של נשים ונערות צעירות, מום והסרת איברי המין של גברים ונשים וראשי תינוקות, הבישול של תינוקות בחיים בתנור, ההתעללות בגופות אחר רציחתם, לכידה ורצח של מאות מתבגרים במהלך פסטיבל מוזיקה, חטיפה אלימה של מאות אנשים, לרבות ילדים צעירים שלא שמעו מהם מאז.

. »אין לתגובה זו שום קשר לביצוע « רצח ע

זאת ועוד, מול ההפצצה המתמשכת עד היום, ובמשך שנים, על שטח ישראל באלפי טילים עמוסי חומר נפץ, תגובה זו מתבצעת תוך כיבוד קפדני של החוק הבינלאומי ובעיקר המשפט ההומניטרי, הרבה מעבר למחויבויות החוקיות של מדינת ישראל שמרחיקה לכת עד כדי לדאוג להזהיר מי שאינם לוחמים במייל ובטלפון נייד לפני תקיפה של מטרות צבאיות של האויב המוסתרות בכוונה מאחורי בתי ספר, מסגדים ובתי חולים בניגוד לכל כללי החוק.

ממשלת ישראל הגדירה בבירור את מטרות התגובה, שהן לחסל כל יכולות צבאיות של ארגון הטרור חמאס ולהפוך אותו לבלתי מסוגל לשלוט באוכלוסיית עזה או בכל אוכלוסייה אחרת. יש פעולות שהשלכותיהן בלתי ניתנות לתיקון. העמדת פנים שיש רצון להשמיד את הערבים הפלסטינים היא תמרון הונאה. כל המלחמות יוצרות סבל, אבל שום דבר לעולם לא יצדיק הוספת פראות חייתית מהסוג הזה.

הצו מ-26 בינואר 2024 של בית המשפט של האג הורס כנראה באופן סופי את אמינותו של בית הדין הבינלאומי שנרכש במאמץ של דורות של משפטנים בולטים וישרים. ואכן, מסקנותיו של טקסט זה מעידות על חלקיות, מניפולציה של מילים ומושגים משפטיים, רגישות דומעת לטובת חמאס ואדישות כמעט מוחלטת ביחס למצבה של מדינת היהודים הקורבן לתוקפנות מאופיינת.

מעל לכל, היא מעידה על חוסר רגישות משווע, מלבד כמה משאלות צדקניות ללא כל משמעות משפטית, כלפי בני הערובה המוחזקים ללא תקשורת בבתי הכלא התת-קרקעיים של חמאס, מאות אלפי פליטים יהודים מאזורי הגבול הדרומי והצפוני סגורים בבתי מלון, והתקפות מתמשכות על כל שטח המדינה, עם טילים ומזל »טים המגיעים מעזה, לבנון, סוריה, עיראק ותימן הנמשכים מדי יום, מצב היוצר פגיעות מתמשכות שנגרמות למיליוני ילדי ובני ישראל עקב כתור הרסני זה.

 אך בנוסף, הצו מתעלם לחלוטין מההצהרות הקבועות של מנהיגי חמאס המבטיחים עוד עשרות מעשי טבח דומים, עד לחיסול והג’נוסייד (הפעם האמיתי) של ישראל ויהודים ברחבי העולם.

בתנאים אלה, העובדה הפשוטה שבית המשפט יכול היה לשקול כראויה ורצינית את האשמה של דרום אפריקה לפיה מדינת ישראל מבצעת מעשים שיש בו כדי להדמות לפשע הג’נוסייד עד כדי אי- דחייתו באופן מידי,     LIMINE LITIS  IN   מהווה, כשלעצמה, שיתוף במניפולציה של תעמולה טהורה, של תעוזה חסרת גבולות, שגם היא ראויה לבירור. אבל זה לא הכול. כדי להבין איך 14 מתוך 15 השופטים הקבועים של המוסד הזה הצליחו להגיע לנקודה הזו, עלינו לשאול כמה שאלות רציניות.

משפטן בולט, ד »ר מישל כלבו, מדגיש נקודה מהותית במאמר (1):  »  הצהרת האומות המאוחדות בדבר זכויות העמים הילידים (« ההצהרה »), שאומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-13 בספטמבר 2007 , ברוב של 144 מדינות בעד, 4 שהצביעו נגד ו-11 שנמנעו (A/RES/61/295), הכירו בכך שלעמים ילידים יש את הזכות לאדמות, שטחים ומשאבים שבאופן מסורתי הם בבעלותם וכובשים או השתמשו בהם, או שנרכשו (סעיף 26.1) וכי יש להם את הזכות שלא להיות נתונים, במימוש זכויותיהם, לכל צורה של אפליה (סעיף .2).

על פי החוק הבינלאומי, היהודים הם העם הילידים, הידוע גם בתור העם הראשון, הילידים, או העם הראשון של הארץ הנקראת יהודה ושומרון, פלסטין או ארץ הקודש, ולכן עומדים בקריטריונים הנדרשים על פי החוק הבינלאומי. היהודים הם האנשים שהיו בני יהודה ושומרון לפני 3,500 שנה כאשר הארץ ניתנה ליהודים על ידי הקב »ה. מנהיגי העולם, שבחרו להתעלם מההיסטוריה, מתייחסים באופן מטעה ליהודה ושומרון כ »גדה המערבית » או הגדה המערבית של נהר הירדן (הכוללת את ישראל) או « השטחים הפלסטיניים הכבושים ». שטחים אלו שוחררו ב-1967 משליטה ירדנית בלתי חוקית (רק אנגליה ופקיסטן הכירו בגדה המערבית כשטח ירדני). מאז ויתרה מדינת ירדן על תביעתה. השטח הזה של פלסטין מעולם לא היה שייך בשום עת, במשפט הבינלאומי לערבים, ועוד פחות מכך לעם ערבי כביכול « פלסטיני » שהיה לו בעלות עליו. »

במונחים של המשפט הבינלאומי הפומבי, ישנו מסמך התייחסות בהסכמה שהמערב והאיסלאם מתיימרים להתעלם ממנו, משום שהוא קובע את ההיקף הגיאוגרפי של ההכרה של אומות בזכויות הנצחיות של העם היהודי על ארצו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, על חורבות האימפריה העות’מאנית, בחסות חבר הלאומים שקדם לאו »ם והחלטותיו מחייבות את האו »מ מבחינה משפטית, בשנים 1920 ו-1923, התבצעה חלוקת שטחים של המזרח התיכון. לאחר הצהרת בלפור (1917), הסכם לוזאן (1923), המנדט הבריטי (1922), החלטת סן רמו (1920) ואמנת סבר (1920) יצרו את החוק הבינלאומי, הכירו והחזירו את הזכויות של יהודים ילידים היסטוריים לארץ שלהם. החותמים על אמנות אלה ועל המנדט (בריטניה, צרפת, טורקיה, יפן, איטליה וכו’), מחויבים חוזית להסכמים אלה.

לא בפועל ולא בחוק, לא התקיימה מעולם מדינת פלסטין ערבית או « שטח פלסטיני », בשום מקום אחר מלבד פלסטין המזרחית שנלקחה באופן בלתי חוקי מעם ישראל על ידי צעד שרירותי של הבריטים עוד ב-1922. עם זאת, בהסכם השלום בין ירדן לישראל ב-1994, ישראל ויתרה במפורש על תביעות על שטחה של ירדן, אך לא על השטח שנמצא ממערב לירדן מערבה.

ישנה קנוניה בין המערב למזרח ערבי מסוים כדי לטעון שהיהודים צריכים לוותר על חלק ניכר ממולדתם ההיסטורית לטובת מדינה פלסטינית שלישית, בנוסף לירדן ולישראל. הכוונה ברורה: להשאיר ליהודים רק פיסת שטח שתמיד תהיה תחת איום של התקפת פתע שתגרום לה להיעלם. התפיסה של ישראל כ »סוגריים היסטוריים », המוזכרת לעתים קרובות כל כך באירופה בעשור האחרון, אינה מקרית והיא חלק מהסטיות המרכיבות את היחסים של שתי הציוויליזציות הללו לעם ישראל, שלא ניתן לפרט כאן.

אזור עזה המאוכלס בכמעט שני מיליון ערבים מוסלמים, התרוקן לחלוטין מאוכלוסייתו היהודית בשנת 2005 בתנאים שנויים במחלוקת, אשר היוו עבור ישראל הימור מסוכן על התקווה שהיעדר אוכלוסייה יהודית ואוטונומיה מוחלטת של ערביי עזה יוכלו לפתח בהדרגה יחסי שלום. אז לעזה הייתה עד 7 באוקטובר אוטונומיה מוחלטת ומעבר למצרים.

למרבה הצער, כל התקוות של ישראל לייצוב עלו בתוהו וארגון הטרור חמאס לאחר שהשתלט על האזור ב-2006, הקדיש במהירות משאבים משמעותיים להכנת מלחמת כיבוש נגד ישראל, תוך שהוא עסוק גם בהתקפות בלתי פוסקות על האוכלוסייה האזרחית בישראל. האמנה של חמס ממשיכה עד היום לתמוך בהרס ישראל וברצח העם היהודי.

אזור עזה נשלט עד ה-7 באוקטובר על ידי חמאס, שכפה על האוכלוסייה המקומית משטר של אלימות, הוראת שנאת יהודים בכול מקום מדן ילדים, טלוויזיה, במסגד, בתנועת נוער, ברחוב וכו’.בנוסף החמס הנהיג  ואי-שוויון בולט. כלכלת אזור עזה, שהתבססה אך ורק על סיוע חוץ, לא הייתה מסוגלת להוביל להתקדמות אמיתית. עזה לא ייצרה כמעט שום דבר מלבד נשק. חמאס עוסק בקביעות במשך שנים, ועדיין עושה כן, בהתקפות טילים קטלניות יותר ויותר נגד האוכלוסייה האזרחית בישראל. הוא מסיט ללא בושה את הסיוע ההומניטרי שמספק המערב בנדיבות, לרכישת נשק ולנוחות ה »נומנקלטורה » שלו. ישראל מצאה עצמה נאלצת באופן קבוע להגיב לתקיפות נגד שטחה בשורה של מבצעים, כדי לשים קץ להן לפחות לזמן מה.

מעמדו העתידי של אזור זה עדיין לא מוכרע. לאחר התקיפה האחרונה, והפעולות המתמשכות, נדרשים שיקולים אסטרטגיים חדשים לגבי סוג המשטר המותר בעזה ובאילו אופנים.

בכל המקרים שנרשמו עד היום כתוצאה מהאמנה נגד רצח עם, נדרש קיומו של « מחלוקת » של ממש בין הצדדים המופיעים בפני בית המשפט. כאשר אנו מדברים על « רצח עם », לכל הפחות, אנו מדברים על מעשי טבח מכוונים, המלווים ברצון למחוק קבוצה לאומית, אתנית או דתית כולה או חלק ממנה. עם זאת, לדרום אפריקה אין שום קשר למתקפת הפתע הקטלנית של חמאס נגד מאות אזרחים ישראלים שלווים, וגם לא לתגובה החיונית והלגיטימית של מדינת הקורבן.

 במעשה גס, דרום אפריקה טוענת שהיא מציבה את עצמה כצד ל »סכסוך » הזה, משום שהיא, מתחילת תגובתה של ישראל, הזכירה בפומבי, ולאחר מכן שלחה הערה מילולית אחת או שתיים לשגרירות ישראל בשטחה המבטא את השיוך האבסורדי של המונח « רצח עם » להגנה הלאומית הלגיטימית ביותר מול תוקפנות פראית.

הניסיון הזה של המדינה הדרום אפריקאית נועד בבירור למבצע תעמולה לסיוע לחמאס. עם זאת, בית המשפט, לא בלי עיוותים בניגוד לתנאי סעיף IX של האמנה עצמה, מקבל את הטיעון המעוות של מדינה זו, ספוגה באידיאולוגיה גזענית כפי שבאה לידי ביטוי במשך כמה שנים בעצרות דרבן.

 לאחר סיום המלחמה, תישאר התקפה דרמטית על אמינותו של בית הדין הבינלאומי על כך שהשאיל את עצמו לפגיעה אנושה זו בצדק. העם היהודי במדינת ישראל ובתפוצות, מצדו, הבין היטב כי בבדידותו, עליו לסמוך תחילה על עצמו ולמלא אחר הציוויים המוסריים הקטגוריים הנלמדים על ידי המסורת המקראית שלו, הרחק ממוסריו מזויפת.

 אפילו אלה בישראל, המנותקים מהמסורת שלהם, האמינו שהם נמצאים בקצה המתקדם של מערב-עשו, מגלים בתדהמה שהשילוב של צורה מושחתת של הומניזם עם טוטליטריות איסלמית, יכולה להוביל לשיתופי הפעולה הגרועים ביותר עם פראות ורוע .

• (1)mailto:https://www.gatestoneinstitute.org/16032/israel-settlements-not-illegal

ליאון רוזנבאום

עורך דין בירושלים, משפטן בהכשרת צרפת.