אלא שבמדינת ישראל של שנת 2023 מופרים כל האלמנטים הללו בזה אחר זה, בצורה החמורה ביותר, על ידי האופוזיציה, העיתונות והתקשורת, כמה שופטי בית המשפט העליון, חלק מיחידות הצבא הלאומי, ומוסדות רבים שהפכו ל »מעוזים » של אידיאולוגיה מסוימת שבחירות האחרונות בנובמבר 2022 הוכיחו שהם מיעוט.

ראשית יש לזכור כי בישראל קיימת אנומליה לא דמוקרטית כתוצאה ממה שנשיא בית המשפט העליון, השופט אהרן ברק, כינה בעצמו « המהפכה החוקתית » לפני שלושים שנה. אכן, בהסתמכותו המוטלת בוויכוח על שני חוקים האמורים להגן על חירויות הפרט, שעקרונותיהם היו תמיד מקובלים פה אחד בקרב העם בישראל, באמצעות פסיקה בלבד, ללא התערבותם של נבחרי העם הריבוני, העניק לעצמו בית המשפט סמכות עליונה על זו של הפרלמנט ושל הממשלה. בכך הוא נותן לעצמו את הזכות לבטל חוק רגיל, צו, פקודה, חוזר, בקיצור, את כל היררכיית הנורמות, תוך פגיעה חמורה בעקרון הפרדת הרשויות. אמנם הביקורת השיפוטית על חוקתיותם של חוקים, התפתחה בכמה דמוקרטיות ברחבי העולם, אך היא מוגבלת לאין שיעור על ידי דרישת ההוכחה של עילה בהבאת הליך, בעמדה הציבורית (בצרפת, נשיא הרפובליקה, הסנאט, האספה הלאומית) של האדם המוסמך ליזום את ההליך.

אין מה להשוות, בשום מקום, למצב שנוצר בישראל, שבו כל אגודת פנטום – כולל כזו הממומנת על ידי מדינות אויב או מדינות בלתי ידידותיות – מבלי להוכיח עילה מיוחדת לפעול, יכולה להגיש התנגדות נגד החלטה של הפרלמנט הריבוני של המדינה היהודית, ולעתים קרובות לנצח, לטובת אידיאולוגיה מפוקפקת מבחינת האינטרס של המדינה והעם!

מגמה זו הלכה וגברה עם השנים, והעניקה גם ליועצת המשפטית לממשלה, וליועצים המשפטיים של השרים, כוח בלתי מידתי, ללא כל בסיס דמוקרטי, עד כדי פגיעה הולכת וגוברת בתפקודם התקין של המוסדות הדמוקרטיים. בכל מיני תחבולות, שאפילו לא התבססו על חוק אלא על « עילת הסבירות », פסיקת בית המשפט העליון כבג »ץ, הפך לכוח האבסולוטי במדינה, ולעתים קרובות מטיל ספק בסמכות הממשלה והפרלמנט. בדמוקרטיה נורמלית, מי שקובע את « טובת הציבור » זה הפרלמנט ברוב קולות, והוא בלבד.

משפטנים דגולים רבים דגלו מהר מאוד בחזרה לדוקטרינה הקודמת של בית המשפט העליון, שכללה כיבוד הפרדת הרשויות הדמוקרטית, על ידי הימנעות בית המשפט מהפיתוי לרצות לשלוט בתחום הפוליטי שהוא זה של נבחרי האומה. אך רק בנובמבר 2022 גובשה טיוטת חקיקת מינימום לחזרה זו לשגרה משפטית נורמאלית.

זהו התירוץ להתפרצות חסרת תקדים בישראל, של השמצות, מניפולציות, שקרים, הסוואת המציאות של הפרויקט כ »מבוא לדיקטטורה », הצדקת חודשים של הפגנות מפלצתיות שמומנו בצורה חשודה בעיקר מחו »ל, קמפיינים עיתונאיים, ציוד עצום, לוגיסטיקה יקרה מאוד, כל זה מייצר אפקט של אובדן שליטה, עם חסימות שיטתיות של צירי התנועה הראשיים במדינה, אלימות, כולל ביזה של בתים פרטיים כדי לחסום כבישים, אוטוסוגסטיה שהופכת פתולוגית יותר ויותר והפכה בלתי נגישה לחשיבה ולדיאלוג.

 גרוע מכך, חלקם מוכנים לסכן את הביטחון הלאומי על ידי תמיכה בפירוק יחידות צבא רגישות מנשקן ובסירוב לשרת בהגנה על המדינה. אחרים מנסים לחבל בכלכלה הלאומית על ידי כך שהם פועלים להנמיך את מעמדה של ישראל באשראי הבנקאי הבינלאומי או קוראים להתערבות זרה, או מבקשים לחבל בשירותי הבריאות. אין להוציא מכלל אפשרות שחלק מהפניות לחו »ל « צלחו » אל מול מסיביות  האמצעים שנפרסו.

הדבר המדהים ביותר במצב הנוכחי בישראל הוא פזיזותם המדהימה של « מתנגדי הרפורמה המשפטית », שכביכול כדי « להגן על הדמוקרטיה » מוצאים לנכון לחלוטין לרמוס את כל עקרונות היסוד של כל משטר דמוקרטי, במצפון נקי.

 האופוזיציה אינה מערערת רשמית על תוצאות הבחירות, אך טוענת בכל הטונים בחוצפה שאין לתארה כי הרוב שייצא מהבחירות הרגילות אינו לגיטימי. השקר הזה שחזר על עצמו אלף פעמים כלחש בשום פנים ואופן לא הפך לאמת, גם אם כמה אלפי אנשים שכנעו את עצמם בכך.

רוב כלי התקשורת עוסקים בהתקפות בלתי פוסקות, ללא כל בלמים או מגבלות, נגד רוב זה, תוך הפרה שיטתית של כללי היסוד של יושר אינטלקטואלי, מתן מיקרופונים ומצלמות ללא רחם למנהיגי אופוזיציה או לפלוני ואלמוני שדיבורם זהה באופן מדהים. יתר על כן, האמירות חוזרות על עצמן , מבטאות  מעל הכול פחד, תחושות, שנאה יוקדת והאשמות חסרות בסיס, מבלי לפרט טענות אמיתיות. אבל מצד שני, לא השרים המכהנים, ולא ראש הממשלה עצמו, מצליחים להעביר את מחשבותיהם ועמדותיהם לעם ישראל, משום שרעיונות המעטות שמצליחות לעבור מתקצרות, מזויפות, קטועות ונתונות מיד ל »פרשנויות » מגמתיות, שבאמצעותן עיתונאים שהפכו לאקטיביסטים, מפרשים אותם, לא פעם, כאילו אמרו את ההפך ממה שאמרו באמת.

לאחר חודשים של ניסיונות מצד הממשלה להשיג, לאחר התאמות אפשריות בהצעת החוק שנועדו להשיב את המצב למצב שקדם ל-« המהפכה החוקתית » של השופט ברק, בפרט במסגרת ועדות הכנסת, או אפילו, על פי נוהל בלתי שגרתי לחלוטין, בחסות נשיא המדינה, שתגייס לאירוע מעבר לסמכותו החוקיות, שר המשפטים, יוזם הטיוטה הראשי, נתקל במצור שיטתי, לא רציונלי וחולני של האופוזיציה כולה.

לנוכח מציאות זו, הכנסת עברה להצבעה ואימצה ברוב של 64 קולות מתוך 120 חברים, סט ראשון של צעדים המגבילים את יכולתו של בית המשפט להתערב בהחלטות מסוימות של הפרלמנט הריבוני, על ידי תיקון חוק יסוד תוך כדי יישום סמכותה המכוננת המוכרת בדוקטרינה המשפטית ובפסיקתו של בית המשפט העליון עצמו.

מיד פנתה האופוזיציה, בניגוד לחוק, לבית המשפט העליון בבקשה לבטל חוק זה. היה על בית המשפט להכיר מיד בחוסר סמכותו לדון בשאלה זו לחיוב או לשלילה, שכן אין לו סמכות מכוננת.

אלא שהדבר לא קרה ובית המשפט נתן אישור זמני ראשון לבקשת הביטול תוך כינוס מליאה חסר תקדים של 15 שופטי בית המשפט העליון בזמן קצר במיוחד, שהעמיד את המדינה בפני משבר פוליטי וחוקתי בעל חומרה קיצונית.

יו »ר הכנסת הצהיר לפני מספר שעות כי « אין לצפות מהכנסת כי היא לא תגיב אל מול ניסיון להדיח

אותה « .

כאשר אנו מביאים בחשבון גם שדמויות פוליטיות, מנהליות וצבאיות גדולות לשעבר של המדינה נקטו בפומבי עמדה לצד החתרנות, בניגוד לכבוד הראוי לרצון העם המתבטא בבירור בהצבעה דמוקרטית, ברור אפוא ששאלה זו מדגישה את הקרע בחברה, מעבר למניפולציות, הגזמות, אי הבנות ושקרים שפוליטיקאים רבים ניסו ועדיין מנסים לנצל.

ברור שהשבר העיקרי הוא זה הנוגע למקומה של המסורת היהודית במדינה היהודית הריבונית. יש כאלה שמאחלים לו מקום אקסקלוסיבי, כאלה שמאחלים לו מקום חשוב, כאלה שרוצים אותו במקום צנוע ויש כאלה שלא רוצים אותו בשום מקום ורואים את עצמם כאחד מאבני החן של הציוויליזציה המערבית. מעל לכל הקטגוריה האחרונה הזו לכודה במערבולת של סירוב לא רציונלי, שנתפסת על ידי פחד, פאניקה שפתאום קיצונים מזוקנים עלולים לכפות עליהם דרך חיים שהם לא רוצים. מצעדי הענק של נשים באדום, המשוכנעות שהחזרה לנורמה השיפוטית תהפוך אותן ל »שפחות מין » מראים את הבורות, את הפחד, את המניפולציה שהאוכלוסייה הזו היא קורבן לה. השאלה האמיתית היא כיצד התפתחה סתירה כזו עם התוכן האותנטי של התקווה היהודית, שהיא תיאולוגיה של חירות, ב-75 שנות עצמאותה של המדינה היהודית.

המציאות היא שיש הסכמה רחבה בקרב עמנו לאהוב ולהגן על מדינת ישראל כמדינתו הריבונית של העם היהודי השב מהגלות, באווירה של חופש מדיני, דתי, מחשבתי ועשייתי. יש לתת לכל אחד מהזרמים אלה, לכל ניואנס במסגרת הקונצנזוס הזה, את התנאים הנוחים לרווחתו להתפתחותו. לכן יש צורך דחוף להחזיר את הכבוד ההדדי, וראשית, את כיבוד הכלל המשפטי, את הדין הפוזיטיבי. חובה כי עיקרון כבוד החוק יחול על כולם, כולל שופטי בית המשפט העליון. זכותנו לקוות שרוב השופטים יוכלו לראות את הסכנה העצומה שבה הנצחת תחושת עליונות, שבאה לידי ביטוי במיוחד בביטוי המפורסם של « ציבור נאור », שביסס בזמנו את ה- « מהפכה החוקתית ».

                                                                                                                       ליאון רוזנבאום