Mois : février 2023

Les manifestations « pour sauver la démocratie » en Israël ont désormais pris l’aspect d’une folie collective bien au-delà des divergences juridiques techniques sur lesquelles les juristes pourraient débattre et éventuellement trouver un terrain d’entente.
Il faut mettre en lumière plusieurs aspects de ce qui est devenu une crise majeure totalement artificielle mais non moins périlleuse.
On le voit bien en percevant le fait que la crise intérieure se double d’une série d’attaques terroristes, de menaces islamistes à l’occasion de la fête du Ramadan qui approche, d’ingérences occidentales sans précédent et de menaces de destitution du Premier Ministre, grand vainqueur d’élections démocratiques d’il y a deux mois.
En outre, l’on peut constater une perte totale de contrôle des principaux médias nationaux, oubliant toute mesure et tout professionnalisme, toute notion d’objectivité et d’égalité du temps de parole et mobilisés sans vergogne en faveur de la subversion.

La manifestation légitime et massive de Lundi à Jérusalem a tourné la tête à Yair Lapid.
Pourtant son caractère impressionnant ne change pas la donne démocratique et légale.
Deux mois après des élections qu’il a clairement perdues, il continue de proférer des paroles incendiaires qui ne sont pas moins que des invitations à bloquer l’Etat et diviser la Nation
. Il prouve surtout qu’un homme comme lui n’aurait jamais dû accéder au poste de Premier-Ministre et qu’il faut à tout prix empêcher son retour à ce poste où les caractériels et les délirants fauteurs de troubles n’ont pas leur place.
Fasse le ciel que ceux qui l’entourent lui rappellent quelques règles de la décence qu’il doit à son Pays et au titre qu’il a porté, même brièvement,
Il y va clairement de la paix civile.
Léon Rozenbaum
ההפגנה הלגיטימית והמסיבית של יום שני סוברה את ראשו של יאיר לפיד.
האופי המרשים שלה אינו משנה את הנתונים הדמוקרטיים והמשפטיים.
חודשיים אחרי בחירות שהוא באופן ברור הפסיד בהן, הוא ממשיך להוציא דברי בלע שהם לא פחות מהזמנות לתקוע את המדינה ולפלג את האומה.
הוא מוכיח בעיקר שאדם כמו הוא מעולם לא היה צריך להגיע לתפקיד של ראש ממשלה ושיש למנוע בכל מחיר את שובו לעמדה בה אין מקום לאנשים לא יציבים ולמעוררי מאומות.
מי ייתן ואלה הסובבים אותו יזכירו לו מספר כללי יושר על מה שהוא חייב לארצו ולתואר שהוא נשא, אפילו לתקופה קצרה.
מה שבאופן ברור עומד על הפרק הוא השלום האזרחי.

ליאון רוזמבאום

הם חושבים שהם « מגינים על הדמוקרטיה » כאשר בעצם מנצלים אותם כדי לשמור על הפריבילגיות של כת משפטית שיכורה משלטון שהתקבל במרמה.
המהפכה המשפטית כבר קראה לפני 30 שנה, מופעלת על ידי השופט אהרון ברק. ואולם תוצאותיה נראו רק באופן הדרגתי כך שהגיעו בשנים האחרונות ל-« ממשלת השופטים ».
באמצעות אסטרטגיה של פסיקה ממושכת ומגמתית, יוזמיה גרמו לכך שהשלטון האמיתי במדינת ישראל אינו עוד בידי נבחרי הציבור ולא בידי הממשלה הדמוקרטית שמוקמת כדין על בסיס הצבעת האזרחים.

Ils croient “défendre la démocratie » alors qu’ils défendent les privilèges d’une caste judiciaire ivre d’un pouvoir acquis par la ruse. La révolution judiciaire a déjà eu lieu il y a 30 ans sous l’impulsion du Juge Aharon Barak. Cependant elle n’a déployé tous ses effets que progressivement pour aboutir ces dernières années au « Gouvernement des Juges ».
Au moyen d’une stratégie jurisprudentielle continue, le véritable pouvoir dans l’Etat d’Israël n’est plus aux mains des élus de la Nation, ni du Gouvernement démocratique régulièrement formé sur la base des suffrages des citoyens, mais appartient à un corps de 11 personnes non élues, la Cour Suprême, et pratiquement auto-désignées dans un sérail idéologique spécifique, la « gauche israélienne ».
La réforme mise en œuvre par le Ministre de la Justice tend seulement à modérer les effets dévastateurs pour la démocratie parlementaire de l’activisme judiciaire inauguré par le juge Barak.
Le scandale est dans l’irresponsabilité des élites judiciaires actuelles qui appellent à la révolte contre les Institutions démocratiques du pays, deux mois après une élection parfaitement régulière.
Beaucoup de juristes estiment qu’il manque en Israël des « freins et contrepoids » au pouvoir potentiels de la Knesset et du Gouvernement. La stratégie de Barak a consisté à conférer ce rôle de contre-pouvoir à la Cour Suprême. Cependant le « contrepoids » est devenu le tyran !