למעשה, המשבר מגלה הרבה יותר מכמה שאלות של טכניקה משפטית שניתן היה להתגבר עליהן בהבנה הדדית עם מספר מוקרטיה נציגותית הוא עצם קיומן של בחירות במועדים קבועים,( או לאחר הצבעת אי-אמון), פתוחות לכל האזרחים, אשרמאמצים מצד האפוזיציה ומצד הרוב שנוצר מהבחירות בנובמבר האחרון.

מסתבר כי ישראלים כנים רבים אינם שמים מאחרי המושג « דמוקרטיה » את אותה מציאות. ויש גם ישראלים שכנותם מוטלת בספק.  וזאת, מבלי לקחת בחשבון את ה-« עצות » הנובעות מחו »ל בעיקר על ידי אנשים מהמערב הנוצרי, אשר להם, מזמן, מגמה להסתכל על ריבונות יהודית בארץ-ישראל כדבר על תנאי, אם לא זמני בלבד. מגמה זו קשורה לדו-משמעויות בין יהדות לנצרות, ללא קשר לשאלות משפטיות.

על כל פנים, לפי ההגדרה המקובלת במערב הדמוקרטי והליברלי, מה שמאפיין דמוקרטיה נציגותית הוא עצם קיומן של בחירות במועדים קבועים,( או לאחר הצבעת אי-אמון), פתוחות לכל האזרחים, אשר בוחרים את נציגיהם לפרלמנט, כאשר הרוב שיוצא משיטת הבחירות הנהוגה באותה מדינה, הוא שמרכיב את הממשלה.

 ממשלה זו תנהיג את המדינה עד המועד החוקי. הפרלמנט מצידו הינו קובע את החוקים, ולו המילה האחרונה, אף כאשר קיימת פרוצדורה לבדיקת חוקתיות של חוקים חדשים.

אולם, בהמשך לאימוץ של חוק שפיר לכאורה, לפני כ-שלושים שנה, « חוק כבוד האדם וחירותו », שמטרתו לחזק את עיקרון החופש האינדיבידואלי, כה יקר לליבו של כל יהודי, במיוחד מאז השואה, אחד המשפטנים המפורסמים ביותר בישראל, השופט הארון ברק, התחיל לפרש חוק זה בצורה חדשה.

הוא פירש אותו כיוצר עיקרון חוקתי חדש שמוביל ,בסופו של דבר, לטענה כי הרשות המשפטית הינה גבוה יותר מהרשויות המחוקקת והמבצעת,  זאת אומרת למעשה כי בית משפט העליון והיועץ המשפטי לממשלה שולטים גם על הכנסת וגם על הממשלה.

כל זה, בלי החלטה כלשהיא של הכנסת, אלא רק מבוסס על פסיקתו של בית המשפט העליון עצמו ! כל המשפטנים קראו לזה:  » המהפכה החוקתית ».

עובדה היא  כי במהלך השנים האחרונות, בית המשפט והיועץ מתערבים ישירות ושולטים בכול התחומים של חיי המדינה עד שהם מעוותים באופן גורף את החלטות הגופים שנבחרו כחוק על מנת להנהיג את חיי המדינה.

הדמוקרטיה הישראלית, לפי דעתם של משפטנים דגולים רבים, פרופסורים למשפטים, שרי המשפטים, שופטים בתפקיד או בגמלאות, חכמי המשפט, הנה מעוותת, אם לא מוסתת על ידי שיטה זו.

למעשה היה קיים Consensus  רחב, בקרב המשפטנים כדי לחשוב כי שיטה זו אינה מתאמה ושרפורמה הכרחית. שר המשפטים החדש, מר יריב לוין, הוא מזה יותר מעשרים שנה אחד מהמשפטנים המפנים את תשומת לב הציבור על עוותים אלה על מנת לתקנם. לא מפתיע איפה, שהוא ביקש לפעול במהירות על ידי הפקדה בכנסת של הצעה בארבעה פרקים המהווים המינימום הדרוש כדי להחזיר את המדינה על פסי הדמוקרטיה.

הצעה זו אינה מונעת מלהתחיל במקביל חיפוש לאחר מוסדות ושיטות בקורת נוספים כדי למנוע עוותים אפשריים בפעולות הממשלה ואף בפעולות הכנסת שהיא מהווה כרגע שיטה פרלמנטרית מונוכמראלית (העובדת עם אספה אחת בלבד):

-שינוי בפרוצדורה בוועדה למינוי שופטים על ידי החלפת נציגי לשכת עו »ד בוועדה בנציגים של הכנסת, וזאת כדי לתקן את המגמה המתמדת לבחור בעיקר שופטים בעלי פרופיל אידאולוגי קבוע.

-ארגון מחדש של בקרת חוקתיות החוקים (שפסיקת בית משפט העליון העניקה לעצמו ללא כל החלטה דמוקרטית). למרות זאת, בקרה זו תשמר-לפי התוכנית הזאת לטובת בית משפט העליון, אפילו במקרה של עמידה מנגד מצד הכנסת, אבל אז, על ידי רוב מיוחד של שופטי בית משפט העליון.

-ביטול זכות לטבוע לבית משפט העליון על יסוד טענת « חוסר סבירות » של החלטת המנהל כולל הממשלה. שיטה זו מובילה למעשה ל »ממשלת השופטים » שאף הוא תוצאה של פסיקת בית המשפט. קריטריון זה הוא באופן ברור כל כך גמיש שסובייקטיביות השופט הופכת להיות הנורמה וקביעת החוק הדבר יוצא דופן.

-שינוי במעמד היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה אשר ייבחרו מעתה על ידי השר המדובר אשר יוכל גם לפטר אותם. עד עכשיו, לעיתים קרובות, מדיניותו של השר הייתה נבלמת על ידי היועץ המשפטי שלו, כאשר היה שייך להשתייכות פוליטית אחרת.

שום דבר, בצעדים האלה אינו משנה באופן משמעותי את הסדר המשפטי של מדינת ישראל ואינו מאיים באופן כל שהוא על הדמוקרטיה, לאפך. מה שחוזר לעצמו, זה דבקה איזון הכוחות בין הפרלמנט, הממשלה והרשות השופטת.

ומסתבר כי תוכנית זו גרמה לצונאמי של הצהרות לחרם, התנגדויות, צעקות, עלבונות, הפגנות בסדר גודל כמעת ללא תקדים בישראל, מתארים אותה תוכנית כ- » הריסת הדמוקרטיה »,  » הל יכה ישירה לדיקטטורה  » , בקיצור, קונצרט מטורף של הגזמות ללא בסיס, מתוזמר על ידי מנהיגי האופוזיציה, ראשי ממשלה לשעבר, נשיאי בית משפט עליון לשעבר, והנשיאה הנוכחית, אלא גם אמצעי התקשורת העיקריים מגויסים לטובת המרידה, ששכחו לגמרי את העקרונות הבסיסיים של מקצועם, חיפוש מינימאלי של אובייקטיביות, ושוויון בזמן שידור.

מזה שבועות רבים, המתנגדים לרפורמה מאגדים עשרות אלפי אנשים שיצאו מדעתם ושמשכנעים את עצמם כי הם « מצילים את הדמוקרטיה » כאשר הם דורסים ברגל גסה את עקרונותיה הבסיסיים.

למעשה, העם הריבון בכללותו, עם עשרת מיליון תושבים, התבטא לפני חמישה חודשים, על ידי הצבעה ברורה לפי השיטה המקובלת בישראל, המאשרת רפורמה החכית, שהודיעו עליה באופן ברור.

אמצעי התקשורת וגם הממסד המשפטי, מונעים במתכוון מהממשלה את יכולת הביטוי, כאשר היא מנסה  להרגיע את המצב.

האיים אפשר לדמיין מצב בו שרת ההסברה של מדינת ישראל מקבלת הוראה של היועצת המשפטית לממשלה, על בסיס סמכות שאף הוק לא נתן לה, שלא לדבר בכלל על הרפורמה המובלת על ידי הממשלה, בזמן שהתוכנית מתוארת באופן שיקרי בכל מקום כ- » פרוזדור לדיקטטורה » ? והינה זה בדיוק אחת מהתקלות הנוכחיות העיקריות של מדינת ישראל היום, וזה טירוף.

מאחורי אירועים אלה מסתתר גם סכסוך פוליטי אמיתי מאוד. מה שעומד על הפרק עמוק הרבה יותר.   ה-« שמואל » הישראלי המוזר הזה, מורכב בעיקר מהבורגנות החילונית, המתרחקת יותר ויותר ממסורת ישראל, חולמת על עצמה כנמצאת בפסגת הערכים אירופאיים, לא אלה של אירופה והמערב הנוכחיים, בעיצומה של נפילה, אלא כפי שהיא מדמיינת אותם כאילו לא השתנו מאז 75 שנה. זה מה שהשופט ברק הסביר בפסק דין שהפך למפורסם בדבר  » הציבור הנאור », בניגוד לאנשים הפשוטים, דבקה הימין שזכה בבחירות.

בורגנות זו רואה את עצמה כנושאת את הלגיטימיות הדמוקרטית, מטבעה, וזאת כנגד כל מציאות. היא תהיה חייבת להעריך מחדש את הנחותיה ולהסתכל למציאות בפרצוף. בינתיים, היא גורמת נזק חמור לאמינותה של ישראל, שנמצאת תחת מתקפה תמידית של חלקים מסוימים של העולם המוסלמי, ומקבלת התייחסות אמביוולנטית, לעתים קרובות עוינת, מצד המערב, מציוויליזציה נוצרית.

תפיסת השילטון הזאות, על ידי בית משפט העליון המורכב בעיקר מאנשים השייכים לשמואל הזה, אשר דואג בקפדנות לקבל בקרבה רק אנשים דומים להם, מבטיח מזמן את השליטה של מעמד זה, אם תזכה בבחירות ואם תפסיד בהן.

זה  בדיוק הרעיון להיות נדחקים מהשלטון על ידי כישלון בבחירות וכן הרפורמה המשפטית, שמובילה אותה להסית לפניקה ולמלחמת אזרחים.

בזמן מתח עצום מול אירן, מול הפלסטינאים, מול החיזבאללה הלבנוני, מול החמס בעזה, ובמהלך החודש המוסלמי של הרמדאן, אשר לעיתים קרובות יוצר מתחים נוספים מכל הצדדים, התנהגות זו הינה בלתי אחראית.

צעדי הסתה אלה זרעו מחלוקות כה עמוקות עד כדי כך כי כל דו-שיח נראה בלתי אפשרי. אנשי ימין ואנשי שמואל, כאשר, במקרה, שומעים משהו אחר מהסתת השמואל, אינם יכולים עוד להחליף דעות אלא צעקות ועלבונות בלבד.

בהמשך ליוזמה אינדיווידואלית, ב-30 למרס האחרון, קבוצה קטנה של בעלי אזרחות כפולה צרפתית-ישראלית, הגרים בישראל זמן רב, החליטו לאור חינוכם האירופי, להצליח, למרות האווירה הזאות, לארגן בירושלים דיון פומבי בין תומכי ומתנגדי הרפורמה, אשר התנהל בכבוד הדדי ונימוסים.

הדיון התנהל בשפה הצרפתית. הוא באמת הפשר שמיעה אמיתית של טענות שני הצדדים. הוא האיר את העובדה כי המחלוקת אינה חלה על כל דבר, אלא שקיימים גם נקודות הסכמה משותפות. אף צד   לא נדרש לשנות את דעתו והניתוחים של המצב היו שונים לחלוטין. הגיע הזמן להפיץ גישה זו אשר תאפשר, עם הזמן, לפתוח דיון אמיתי בקרב האומה.

כמובן יש להרחיק אנשים המאבדים את העשתונות וכן אלה המצדדים באלימות.

נראה כי אילו היו מנסים לבנות ביחד רפורמה רחבה יותר של המדינה, אשר תכלול שינוי בשיטת הבחירות, מערכות בקרה לא רק מול בית משפט העליון אלא גם מול הממשלה ואף מול הכנסת, למשל על ידי הוספת אספה נוספת לפרלמנט, ניתן יהיה למצוא הסכמות על מנת להבטיח מה שהישראלים אהובים מאוד, הדמוקרטיה, ולדחות מה שהם שונים, הדיקטטורה.

*נולד, גדל ולמד משפטים בפריס, עו »ד ישראלי משנת 1979.