? להנציח את אושוויץ כדי לפגוע טוב יותר בישראל

(מאמר זה פורסם לפנה 18 שנה לקרת יום השנה ה-60 לשחרור מחנה אושוויץ)
מוקד תשומת הלב בשואה המתגלה כיום בעולם אינו חף ממשמעיות כפולות . האם מדובר במודעות עולמית
אמיתית, לסכנות שבהתחדשות האנטישמיות התוקפנית לאחרונה בכל כך הרבה מדינות ולרצון המוצהר של המנהיגים הפוליטיים הגבוהים ביותר לחסום אותה?

במבט ראשון, הטקס שנערך במסגרת האו »ם לרגל יום השנה ה-60 לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, בתמיכת 138 מדינות ושאר הטקסים שאורגנו על ידי מדינות רבות עצמן, אמור להוות התקדמות בהבנת הדרמה המוסרית ודרמה והיסטורית המאפיינת את הטבח חסר התקדים ביהודים בין 1939 ל-1945 ובהבנת האתגרים המונחים, גם היום, למדינה היהודית הריבונית.

או שמא, על ידי בחינת האגרסיביות המרושעת של כל כך הרבה כלי תקשורת עולמיים ושל ציבורים אקדמיים, פוליטיים, דתיים ואחרים, רבים כל כך נגד ישראל, מה שיש באמת הינו מסך עשן, בימוי שישמש עילה ל » נורמליזציה » של יחסי האומות עם ישראל, שישחרר אותן באופן סופי מכל תחושת אחריות . או אפילו שחרור מהסלידה עתיקת יומין של ישראל, ששום דבר לא יעצור אותה מכאן ואלך ? או שוב, האם זו תחבולה לגרום לישראל לקבל את הקמתה של מדינה ערבית פלסטינית שנייה בנוסף לירדן, בשטח מולדתה ההיסטורית הזעירה, אחד האמצעים הברורים ביותר לניסיון למחוק את המדינה היהודית מהמפה בטווח הבינוני, אחרי רמאות היסטורית כה גסה? בכל מקרה, רצוי לא להיכנע לאופוריה שנראית מוקדמת מאוד.

  התשאול סביב אירוע השואה מביא לידי שאלות כה מהותיות  עד ששישים שנה מאוחר יותר,הניצולים, ילדיהם ונכדיהם בקושי

מסוגלים אפילו לעמוד את מידת הדרמה עבור עצמם , עבור עמם ואת גודל האסון המוסרי לאנושות כולה

 לכן נדרשת הזהירות אול סביב אירוע השואה מביא לידי שאלות כה מהותיות, עד ששישים שנה מאוח ר יותר,הגדולה ביותר כאשר    דנים בנושא זה.

אולם, על דורנו, כמו האחרים, מוטלת החובה לסלול את דרכו, ליטול על עצמו את עברו ולחפש את שבילי העתיד בכל ענווה אך בכל הרצינות שהוא מסוגל לה. אם אין לנו את כל התשובות, עלינו לפחות לנסות לשאול את השאלות הנכונות.

יש צורך להבהיר בבירור כמה סוגיות עיקריות.

מחוץ לעם היהודי קודם כל, השיח השכיח והידידותי ביותר ביחס לשואה מבוסס על האשליה שחינוך, סובלנות לתרבויות אחרות, קבוצות אתניות אחרות, דתות אחרות יהיו, כשלעצמן, הפתרון למניעת ביצוע של רצחי עם אחרים בעתיד.

אנו יודעים היטב שהנאציזם התפתח על אדמת החברה האירופית המתקדמת וההומניסטית ביותר בשליש הראשון של המאה ה-20 וכי מעשי טבח אחרים התרחשו וממשיכים להתרחש, ברואנדה, בדרפור או במקומות אחרים באדישות כמעט אוניברסלית.

יתרה מכך, האוניברסליזציה של אושוויץ, ההדגשה הלגיטימית של כל קורבנות הברבריות הנאצית, צוענים, שבויי מלחמה רוסים, הומוסקסואלים, חולי נפש, נכים, האם היא לא תגיע בסופו של דבר להסוות את הדרמה הספציפית של טבח מכוון בשליש מהעם היהודי?

מצד שני, מוזר שהעמקת « תודעת אושוויץ » יכולה ללכת יד ביד עם צמיחה סחרחורת של אנטישמיות ושנאת מדינת ישראל באירופה. הדפוס הסביר ביותר להסביר את הפרדוקס הזה הוא זה שמורכב עבור המערב באהבת יהודים מתים כדי לאפשר לעצמו טוב יותר לשנוא יהודים חיים, עיוות שהנצרות היא, אבוי, האבטיפוס שלו.

בהקשר זה, אין זה מוגזם לתהות אם לא יהיה זה עבור העמים, לרגל חגיגה גדולה של שחרור מחנה אושוויץ, בכך שהם יביסו את אשמתם אחת ולתמיד ביחס לתחומי האחריות השונים שלהם בשואה. יתכן כי התכנית האמיתית ולו בלתי מודעת, היא להשתחרר מכל מכשול פסיכולוגי או מוסרי ביחס לעם ישראל שנותר בחיים ובפרט ביחס למדינת היהודים הריבונית שהפכה ל »יהודי » בין המדינות. אתה מדינה שיכולים להשמיץ, שניתן להעליב ולגרור אותו בבוץ ללא השלכות ובאשליה של פטור מעונש.

  כאשר נשיא מלזיה, לרגל ועידה גדולה המאגדת 53 מדינות אסלאמיות על פני כדור הארץ, מתרפק על דיבור של אנטישמיות גסה, והתגובות של מדינות מפותחות מסוימות חלשות ביותר, אפילו לא קיימות. , אנו מבינים שעקרונות ה »מוסר הבינלאומי » נפלו לרמה של « ריאל-פוליטיקה » שמשמעותה של חוסר מוסריות מוחלט בשירות אינטרסים כביכול, המוערכים על ידי אנשים מושחתים, סממן למעשי טבח עתידיים.

בתוך העם היהודי, אם נשאלות גם אותן שאלות, אחרות ספציפיות יותר חייבות להחזיק את תשומת ליבנו. חלק מהיהודים, וגם בישראל, רחוקים כל כך מהתורה ומהערכים היהודיים המסורתיים ויש להם רק את השואה כדי להגדיר את זהותם, מצב שלפעמים עלול ליצור תסביכים, שנאה עצמית והרבה בלבול.

אבל התורה שלנו היא תורת חיים. כשהיא מעלה את השואה הראשונה בתולדותינו, זו של אור-כסדים, שממנה שרדה רק משפחה עברית אחת, זו של אברהם אבינו, היא עושה זאת במרומז, בצורה כמעט מוצפנת, כדי לומר לנו בבירור שהטרגדיות הכי מחרידות, אם אסור לשכוח אותם, לא יכולות, ואסור שיהפכו ליסודות ההוויה הקולקטיבית שלנו, של הפרויקט ההיסטורי שלנו.

 הפרויקט הזה, זה של אנושיות המווסתת על מוסר אותנטי שיימנע מכל אימפריאליזם על מנת להקים מחדש את אחדות המין האנושי.

למרבה הצער אינו נתמך על ידי כל הישראלים, שרבים מהם מיישרים קו עם המודל של מערב נוצרי « חילוני ».

 אנשים האלה מעתיקים בישראל את בלבול הערכים, אפילו התחבולות של העולם המוסלמי והעולם הנוצרי ביחסיהם הדו-משמעי כלפי עם ישראל. לכן יש צורך לחזור לדפוסי היסוד של יחסי הציוויליזציה המשולש, בין ישראל, ישמעאל ועשו( הנצרות), להבין ובעיקר לנסות להתגבר באמת על תהפוכות והדרמה שמסתיימות בתדירות כה רבה ולמשך זמן כה רב, בדָם יהדי.

הנצרות והאסלאם מכירים זה את זה כצאצאים מהיהדות. מהחוב ההיסטורי הזה שכבד להם כל כך, במשך 20 ו-14 מאות, בהתאמה, נובעת שנאת היהודים, שהתחילו לקרוא לה  במאה ה-19: « אנטישמיות » כדי להעניק לה חזות חילונית ומדעית לכאורה.

 מה שדרוש הוא פתיחת דיאלוג היסטורי ותיאולוגי אמיתי בין שלוש הציביליזציות הללו, ללא תסביכי סינקרטיות ועליונות. הנצרות, כמו האסלאם, בהחלט, ולא רק במילים, תצטרכנה לוותר על התיאולוגיות של השפלת ישראל. לעולם לא תחזור ישראל להיות קורבן ההקרבה של הנוצרים ולעולם לא עוד ה-Dhimmi הסורר של המוסלמים, אלא שותפה מלאה, מובטחת בעתידה בעולם שליו יותר. כצעד ראשון, יש לנטוש לאלתר את הטכניקה הערבית-אסלאמית של סלמי לשלול מישראל את אדמתה בהדרגה או בפתאומיות, תוך שיתוף המערב, המתיימר לקחת את התליין כקורבן. האשליה בקרב הישראלים המתייוונים » שנסיגה נוספת תביא שלום תתבטל בקרוב. יהי רצון ששמיים ובני אנוש יבטיחו שישראל לא תהיה חייבת שוב את הישרדותה לשימוש בנשק. עם זאת, כולם חייבים להבין שלעולם לא נסכים לתת לעצמנו להיטבח שוב, מה שלא יהיה. אושוויץ, לעולם לא עוד!

ליאון רוזנבאום

Laisser un commentaire

Votre adresse e-mail ne sera pas publiée. Les champs obligatoires sont indiqués avec *