ליאון רוזנבאום *
הקדמה
אירוע חסר תקדים, בעל כוח סמלי עצום, התרחש בישראל ביום הכיפורים האחרון. יותר מ- חמש מאות יהודים ישראלים התארגנו בתל אביב ובמקומות אחרים, , כדי למנוע בכוונה תפילות של יהודים אחרים, בכ-20 מקומות תפילה, תוך שימוש בעלבונות ואלימות בלתי נסבלים, כלפי גברים, נשים וילדים. וזאת ביום הקדוש ביותר בשנה היהודית מוקדש לצום, שלווה ואינטימיות של תפילה. בכל מקום אחר מלבד ישראל, תיחשב התנהגות זו כאנטישמיות. עלינו להתמודד עם העובדה שזו אכן הצורה הגרועה ביותר של אנטישמיות, אנטישמיות יהודית.

כמה ימים לאחר מכן, בחג שמחת תורה, התרחש אירוע אסטרטגי חמור ביותר, מתקפת טרור אנטישמי גדולה של חמאס שלא ניתן היה לעצור בזמן, שהובילה להתנקשות במאות אזרחים ישראלים שלווים, יהודים וערבים, אלפי פצועים וחטיפת מספר לא ידוע עדיין של גברים, נשים, ילדים וזקנים באווירה של פראות פוגרומית שישראלים רבים כבר לא האמינו שהיא אפשרית או אפילו לא יכלו לדמיין.
באמצעות תחבולה, הצליחו המחבלים לרמות את ערנותו של צה »ל, שלקח זמן רב מדי להגיב, והוביל, באמצעות צימוד תקיפה קרקעית זו להתקפה של מאות טילים על כל הארץ, לאסון לאומי של ממש. העם כולו בהלם. יחידות מיוחדות פועלות על מנת לנקות את הקרקע ממחבלים שעדיין נמצאים בשטחנו, לעיתים באמצעות החזקת בני ערובה. ברור שנפתחה מתקפת נגד על עזה.
הטבח האדיר של יהודים בגלל שהם יהודים, כאן ועכשיו, מעמיד אותנו מול הקיר. אנחנו לא יכולים להמשיך לקרוע זה את זה בגלל שאלות תיאורטיות של פוליטיקה גבוהה, ניואנסים משפטיים או רגישויות דתיות, כשהאויב בשערינו פתאום בא להזכיר לנו מי אנחנו ושאנחנו באותה סירה או באותו קרון סגור. היום זה לא הזמן לסגירת חשבונות אלא למאמץ המשותף לניצחון, הפתרון היחיד להבטיח את הישרדותנו המשותפת מול האיומים המשולבים נגדנו מצד איראן בעזה, לבנון, סוריה ותימן.

עם זאת, כאשר כלי תקשורת מסוימים, כמו « הארץ », ממשיכים, גם כעת, בהשתוללויותיהם המשמיצות במיוחד נגד ראש הממשלה הנבחר חוקית ודמוקרטית של המדינה היהודית הריבונית, לא ניתן להימנע מניסיון של הרהור והסבר הוליסטיים על מה שהביא אותנו למקום בו אנו נמצאים.

כדי להעריך את המניעים וההשפעות של שני אירועים אלו ואת הקשר שלהם עם המחלוקת על הרפורמה השיפוטית והמשבר החברתי, נראה שיש צורך לבחון את המצב הכללי של העם היהודי ומדינת ישראל , בנסיבות אלה, וכדי להבין היטב את הקוהרנטיות של האירועים, אסור לנו לחשוש מלגלוג, ובעידן הטלפון הנייד, כשאיננו יודעים עוד מי יודע מה, יכול להיות שימושי להיזכר במידע בסיסי שנראה כי הוא ידוע לכל.

את המהומה חסרת התקדים שחווה ארצנו ואת הסכנות שבהן מכירים כולם, לא רק שיש לנתח ברצינות, אלא מעל הכול, יהיה צורך להגיע להסכמה מסוימת באשר למשמעותן ולאמצעי ייצוב המדינה, כך שהחיים המשותפים יכולים להתחדש, אולי על בסיסים טובים יותר.

השיקולים הבאים נוגעים, בתמציתיות ובאי סדר, בהיסטוריה, משפט, ציוויליזציה, אמונה, פוליטיקה, אסטרטגיה ופסיכולוגיה קולקטיבית. הקורא, אם יהיה סבלני מספיק, יבין שאין כמעט דרך אחרת לגשת לנושא.

בראשית ישראל המודרנית

מדינת ישראל היא המדינה הלאומית של העם היהודי, שהוקמה מחדש לפני 75 שנה, לאחר 19 מאות שנים של גלות ופיזור בקרב כמעט כל אומות העולם. חיים בה גם מספר מיעוטים לאומיים ודתיים, כ-20% מהאוכלוסייה, שהוצעו להם מיד שוויון זכויות בכל התחומים. היישום הקונקרטי, בשטח, של עיקרון זה שנוי לעתים במחלוקת. חיים בה כמעט עשרה מיליון תושבים.

כתוצאה מהתקיפות התמידיות שמדינה ישראל קורבן להן, היא, בשנת 1967, לאחר ניסיון השמדה מסוכן ביותר של צבאו

ת ערב ביחד נגדה, ולאחר הדחת האויב, החזירה לעצמה שטחים שהמשפט הבינלאומי הציבורי הכיר לה. הכרה זו באה במעשה מכונן, הסכם סן רמו משנת 1923, בחסות חבר הלאומים שקדם לאו »ם. מסתבר כי, אזורים הקטנים הללו, וכיום התברר שהדבר נכון גם לאזור עזה, ממלאים תפקיד אסטרטגי חיוני, ולפי רוב המומחים הצבאיים וההיגיון הפשוט, הם מיועדים להגנה מינימלית על מדינת ישראל ואזרחיה, באמת שאי אפשר לוותר על שמירת הריבונות על השטחים הצנועים הללו.

 בנוסף, יהודה ושומרון מהווים את הערש ההיסטורי של העם היהודי. ואולם, הם תפוסים בעיקרם על ידי אוכלוסייה ערבית בעלת רוב מוסלמי, השואפת, על פי רוב, להתבסס כמדינה ערבית פלסטינית ריבונית בכל שטחה של ישראל, במקומה.  במקביל, יותר מדי אנשים מעמידים פנים שאינם מודעים לכך שכבר בשנת 1946, בשותפותם של הבריטים, הוקמה מדינת ירדן על 4/5 מהשטח שחוזה סן רמו ייעד ליהודים. זאת כאשר 80% מתושביה מכריזים על עצמם כפלסטינים. מדינת ירדן מונה כ-11 מיליון תושבים.

חלוקה לא שוויונית של פלסטין התרחשה אפוא בשנת 1946, מתוכם קיבלו הערבים 4/5. עזה היא שריד השטח שנכבש בארצנו על ידי הצבא המצרי הפולש ב-1948 כדי למנוע את כינון הריבונות היהודית מחדש.

תיאורה של ישראל ככובשת ביהודה ושומרון הוא שקר, המסתיר בצורה גרועה את הכוונה לחסל את מדינת היהודים, בכך שהוא הותיר לה שטח בלתי ניתן להגנה. נוהגים לעתים קרובות מדי במערב, לחזור על טענה זו, מסיבות חשודות, אך גם בישראל עצמה, ישראלים מושפעים מהמושגים והדעות קדומות של המערב.

למרות כל הניסיונות לייצב את הסכסוך ובפרט ההצהרות וה-« הסכמי אוסלו « , נותרה אותה מציאות של עמדת הרוב של הפלסטינים. ערפאת ויורשו מייצגים היטב עמדה זו, שלא לדבר על חמאס או איראן: הרצון להשמדה של מדינת היהודים ואולי אחודה של « פלשתינה הערבית הגדולה » עם ירדן המאוכלסת ברוב מכריע של « פלסטינים » (שרובם הם צאצאיהם של אלה שהגיעו לארץ ממדינות ערב שכנות לאחר 1920, אליהן נוספו כל ה »נואשים » של העולם הערבי, כי היהודים כבר החלו לפתח  את  המקום). רק לחשוב על ריבונות זרה בסביבה הקרובה למרכזי אוכלוסייה יהודיים, במזרח התיכון הלא יציב, מהווה איום קיומי בלתי נסבל על  מדינת ישראל.

מאז כריתת הסכם השלום בין ישראל לירדן ב-1994, ויתרה ישראל על חוזה סן רמו בנוגע לשטח ירדן, אך בשום אופן, וזה נכון לגבי כל ממשלות ישראל מימין ושמאל, לא לגבי יהודה ושומרון.

אזור עזה, המאוכלס גם הוא בשני מיליון ערבים מוסלמים,  שהוא מרוקן לחלוטין מאוכלוסייתו היהודית בתנאים שנויים במחלוקת, יש אוטונומיה מוחלטת, מעבר למצרים והוא מקדיש משאבים משמעותיים להכנת מלחמת כיבוש נגד ישראל בהנהגת ארגון הטרור חמאס שכופה משטר אלים על אוכלוסייתו המקומית. הוא עוסק באופן תדיר בהתקפות טילים קטלניות יותר ויותר נגד אוכלוסייה אזרחית בישראל. מעמדו העתידי נותר בלתי ברור. לאחר המתקפה האחרונה, וכאשר הפעולות הצבאיות בעיצומן, נחוצים שיקולים אסטרטגיים חדשים.

לתושבים הערבים של שלושת האזורים הללו אין אזרחות ישראלית, בניגוד לאלה שבשאר המדינה..

בתנאים אלה, כל מי שטוען כי יש לחלק את השטח הצנוע מאוד של 28,000 קמ »ר בשליטה ישראלית (למעט עזה) לשתי ריבונויות, מתעלם במכוון מהמציאות, או עקב עוינות יסודית לריבונות יהודית, או עקב נאיביות פושעת. לאלה מבין הפלסטינים שאינם יכולים לשאת לחיות בריבונות יהודית, תמיד תהיה אפשרות להצטרף למדינה הערבית הפלסטינית, ירדן, או כל מדינה ערבית מוסלמית אחרת לפי בחירתם, או לכל מקום אחר בעולם.

יַהֲדוּת

שלושה אלמנטים בלתי נפרדים מגדירים את ישראל באופן מסורתי:

-1 התורה, כלומר התנ »ך העברי, התלמוד ותורת חז »ל;

2- העם היהודי, המכונה באופן מסורתי « עם ישראל », על כל מרכיביו;

3 -ארץ ישראל, בעצם, בין הים התיכון לנהר הירדן.

הציוויליזציה של ישראל שנבנתה במסגרת גיאוגרפית זו היא בת אלפי שנים, שראשיתה כמעט 4000 שנה. זוהי אחת התרבויות העתיקות הבודדות ששרדו עד היום. עצם הישרדותה, הרחק מביתה המקורי, היא במידה רבה נס, וכך גם שימור השפה העברית ותחייתה במאה ה-20.

בקטגוריות של המחשבה היהודית, מקוריותה של ציוויליזציה זו נובעת בעיקר מהעובדה שהיא מושתתת על תיאולוגיה של חירות: עם, שהיה בתחילה רק משפחה, שהופכה לעבדות על ידי הציוויליזציה הגדולה ביותר באותה תקופה, זו של מצרים, לאחר שהתפתחה שם בצורה אינטנסיבית, שחררה את עצמה, בהשפעת נביא עצום, משה רבנו, בהדרכתו של  בורא שמים וארץ, טרנסצנדנטי ואימננטי, אדון ההיסטוריה, המחזיר את העם הזה שבחר בו, להחזיר לו את הארץ שניתנה לאבותיהם הגשמיים והרוחניים, אברהם, יצחק ויעקב.

בתמורה, העם הזה מקבל את החובה לקחת כחוקה את המוסר עצמו, שעקרונותיו, החיצוניים לאנושות עצמה, מתגלים לו בסיני באירוע מכונן נפלא, שנשאר בזכרם של בני האדם. תוכנית אלוקית זו מורכבת מהצלחת ההיסטוריה של האדם, אשר תצטרך לבנות עולם של מוסר שבו ה’ והאדם יוכלו להתקיים יחד.

ישראל חייבת להיות המודל של בנייה זו ולהפוך, לפני השגת מטרה זו, ל- « ממלכת כוהנים וגוי קדוש ».

להיות חופשי זה לבחור לשרת רק את האלוקים הבלתי נראה הזה, עם השם הבלתי ניתן לבטא, אלוקי ישראל, כי שיוך גוף ונפש לכל תנועה אחרת או אדם אחר, מוביל לניכור. כמו כן, הליטורגיה היהודית לא מפסיקה להזכיר לנו, כמו אובססיה, « זכור כי היית עבד במצרים », קבל ותכבד את חירותך באמצעות התנהגות מוסרית!

החזון היהודי הוא אוניברסליסטי מבלי להיות אימפריאליסטי: כל האנושות מוזמנת להיות חופשית, מתוך בחירה חופשית. ההכרה בשם אלוקי ישראל אינה אומרת שהיא מוזמנת להתגייר. החלוקה של האנושות לאומות, כל אחת עם הכבוד שלה, היא לגיטימית. ישראל, בניגוד לנוצרים ולמוסלמים, מעולם לא שאפה לאימפריה אוניברסלית.

ישראל על אדמתה

במשך יותר מאלף ורבע, (1), פיתח עם ישראל בארצו את הציוויליזציה שלו, הגותו וספר ייחודי, הנקרא ביותר עלי אדמות, וחוכמה שהיא אחת מהאנדרטאות החשובות של האנושות . היא תחווה שיא פוליטי תחת שלטונו של המלך שלמה ואז תיפול לשליטתן של  האימפריות הגדולות ביותר של הזמנים שהיא תעבור בהן: אשור, פרס, הלניזם.

ואז, במשך מאתיים שנה, היא תחזור לעצמאותה תחת מלכי החשמונאים. לאחר מכן היא תיפול לשליטתה של רומא-המערב, השליטה הארוכה ביותר, ממנה היא נמצאת בתהליך שיחורר.

שחרור זה הוא תהליך מורכב שיכול להתרחש רק בשלבים. למעשה, הציוויליזציה המערבית התפשטה ברחבי העולם, ובמשך זמן רב האמינה שהיא ה-« ציוויליזציה » פר אקסלנס, במיוחד בתקופה המודרנית.  היום היא בעצמה  כבר לא כל כך בטוחה מזה, אבל, עם זאת, יהודים רבים ששתו מהכוס הזו במשך זמן רב, ממשיכים להאמין בזה, מתוך הרגל של נאמנות, לאחר שאיבדו חלק גדול מההבנה של זהותם הם.

גלות

אלפיים שנות גלות מאז התקופה שלאחר חורבן ממלכת יהודה השנייה, היו בהחלט בסימן טרגדיות, רדיפות, מעשי טבח, גיורים כפויים, אך גם, לעתים, שיפורים ולעיתים « עידני זהב ». הקימו היהודים לפעמים אוטונומיות שונות שבאמצעותן הם הצליחו לקיים ולפתח מערכת משפט, מסורת של לימוד ואמונה ובעיקר דרך הוויה, אסטרטגיית הישרדות ששילבה את זהותם העברית העמוקה לזהות המדינות שבהן שהו.

הם הפכו, לפי ביטויו של הרב לאון אשכנזי, מניטו, זצ »ל: « יהודי-מישהו אחר » . בכך, הם החדירו לעצמם במידה רבה את חוכמת העמים שנתקלו במסלולם, ואת הפן המסוים שלהם של האוניברסלי האנושי.

אבוי, שתי שילובים הפוריים ביותר של היהודים עם העמים, המדינה שהעברית מכנה « ספרד », וגרמניה שהעברית מכנה « אשכנז », שאת שמותיהן אנחנו עדיין נותנים לעצמנו מתוך נאמנות מוגזמת, נגמרו בדרמה נוראית כמו כולם. הניסיונות הללו בתחילה היו מתוך נדיבות הדדית . הגרוע שבטרגדיות הללו, השואה, הטבח ההמוני הסלקטיבי של יהודי אירופה באמצע המאה העשרים, ממשיך לרדוף אותנו ולהשפיע על התנהגותנו והחלטותינו.

צִיוֹנוּת

תנועת שיבת היהודים למולדתם העתיקה בסוף המאה ה-19 , הציונות, פתחה פרק חדש מהותי בהיסטוריה היהודית. השבת הריבונות היהודית בארצה ב-1948 היה אירוע בעל משמעות עצומה. תוך שלושת רבעי מאה, למרות התנאים הקשים, היא בנתה מחדש מדינה קטנה, דינמית ופורחת, עצמאית למעשה במונחי מזון, מייצאת ייצור חקלאי ואף תעשייתי עצום ומעל הכול ידע וקניין רוחני, והציבה את ישראל ברמת פיתוח דומה לזו של מדינות אירופה המתקדמות ביותר. לבנייה מחדש של הזהות העברית הייתה גם השפעה עמוקה על העם היהודי ברחבי העולם עד כדי משיכה של כמעט רוב יהודי העולם.

יש לציין כי תוצאה זו היא כבר פרי של מאמץ ארוך תווך.

 

 

הזרמים המרכזיים בישראל של ימינו

שלושה זרמים אינטלקטואליים עיקריים שולטים בסצנה בישראל: חילוניות לוחמנית, חרדיות או אורתודוקסיה דתית שמרנית מאוד, וציונות דתית. יש כמובן וריאציות ותערובות, כי המציאות אף פעם לא תואמת עם מקרי ספרי הלימוד.

« יהודים « חילונים« 

התפתחות הציונות חייבה את הקמתה של תנועה ציונית חילונית שכן רוב הרבנים בזמן חוזה המדינה, תיאודור הרצל, התנגדו לתנועה, למרות שמיעוטם תמך בה בתוקף. עם זאת, ל »חילונים » של אז, היה לכולם זהות יהודית חזקה והם הוכשרו בידע  יהודי מסורתי.

שלושה או ארבעה דורות מאוחר יותר, חילונים מיליטנטיים, לאחר ששכחו הכול מהידע היהודי על פי המסורת, כפופים לחלוטין לקטגוריות המחשבה של המערב. ברם למרות המערב עצמו כביכול נטש את הנצרות, הוא נשאר חדור במושגים רומאים-נוצרים, ויהודים אלה, הינם לרוב בדבקות חריפה יותר לערכים המערביים מאשר אנשי המערב עצמם !

על מנת לגרום לכך שרוב היהודים בעולם יתכנסו סוף סוף סביב לרעיון של המדינה היהודית הריבונית, נדרש היה תהליך ארוך שיכול בחלקו להסביר את הקשיים הנוכחיים.

 בנוסף, יהיה זה הזוי להאמין שמה שאפיין את היחסים הדו-משמעיים  בין המערב, הנוצרי במהותו, לבין עם ישראל במשך 2000 שנה, נעלם כמו בקסם. כל הציוויליזציה המערבית ממשיכה כמובן לחוות, בקשר עם היותה הנצרות נובעת מהיהדות, מערכת יחסים  ותסביכים של משיכה-רתיעה, ביחס לישראל, מבחינה דתית, תרבותית ופוליטית.

בקרב יהודים שעזבו את המסורת, ובמיוחד בקרב ישראלים חילונים מיליטנטים , זה אפילו יותר גרוע. אבדן הזהות היהודית המסורתית מעמידה אותם בסתירה: קשה להיות מחזיק את השפה העברית כשפת אם, ולבזות את המסר התנכי המהותי שהעברית נושאת אותו.  זה מוביל לשנאה עצמית, ה-« סלבסטהאס » המפורסמת מדי.

זו גם הסיבה שהם מוכיחים שהם לא מסוגלים להבין את מושג ה »חילוניות » שהוא מושג שהומצא בצרפת בתחילת המאה ה-20 ומשמעותו בעצם השילוב של החופש לא להאמין, אלא גם לחופש כן להאמין. הם מוכנים להחיל את האפשרות השנייה על ערבים מוסלמים, אבל לא על אחיהם היהודים! הצהרות ופעולות רבות בקרב אוכלוסייה זו, במהלך 9 החודשים האחרונים, מעידות על התנהגות פסיכוטית כמעט.

חרדיות

החרדיות מתאפיינת בעיקרה בכך שבעיני המנהיגים העיקריים של זרם זה, המדינה הציונית לא « ירדה מהשמים » ולכן אינה תואמת את פרשנותם לכתבי הקודש למרות שאיש  מהם אינו חולק על כך שהתורה חוזה בבירור את שיבת היהודים לארץ ישראל. כיוון שהיה צורך ליהודים להתאסף במולדת ההיסטורית כדי לחרוש את האדמה ולהניח את היסודות לחזרה לריבונות חוקית, לכן המדינה הציונית אינה ממש לגיטימי בעיניהם.

תזה זו מאלצת אותם לעבור עוויתות רבות כדי להשתתף בממשלה, כי ענייני הציבור חייבים להיות מנוהלים היטב והם חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה. מיעוט זעיר מבניהם הולך רחוק מאוד בסירוב ללגיטימציה ועוסק בפרובוקציות על ידי הבטחת אמונים לאויב. הרוב המכריע של אוכלוסייה זו, להיפך,  מבין היטב  את המשמעות ההיסטורית והדתית של החזרת הריבונות היהודית בארצו, כל אחד במידת מה שהוא מוצא לנכון.

הציונות הדתית

הציונות הדתית היא הזרם המרכזי כיום, עם ניואנסים רבים בתוכו. הרב קוק נחשב למייסד תנועה זו. בן זמנה של ראשית הציונות המעשית ובעצמו נבא מהיהדות האורתודוקסית ביותר, תפס ופיתח בכתביו את ההבנה של המשמעות הלאומית והדתית העצומה של חזרתם לארץ ישראל של צעירים נלהבים גם אם הם לא בדיוק נהגו עוד בהתאם למצוות התורה. הוא ראה בזה מעשה דתי ולאומי ממדרגה ראשונה.

אם כולם מקבלים את הרעיון שמדינת ישראל היא אכן « ראשית צמיחת גאולתנו », על פי דברי התפילה למען המדינה הנאמרת בכל שבת בבתי הכנסת של תנועה זו, חבריה מעידים היום על מספר גישות שונות.

ההתפתחות האחרונה היא החזרת ההתעניינות הגוברת של חלק מהאוכלוסייה ה-« חילונית » במסורת היהודית. באזור תל אביב, שנחשב זה מכבר למצודה חילונית, מתרבים מרכזים ללימוד יהדות, מקומות תפילה וכנסים וימי עיון בנושא זה. הציונות הדתית אפוא מגוונת.

מצד שני, זרמים מסוימים בתוכה, מאוכזבים ממנהיגיהם הנחשבים רכים מדי או שאינם מסוגלים להעביר מסורת ברמה נאותה, מתקרבים לחרדיות ולשיטות ההוראה שלה המתמקדות באופן בלעדי בלימוד מסורתי ואינם מלמדים מקצועות חילוניים כמו מתמטיקה, פיזיקה-כימיה, שפות, היסטוריה אוניברסלית וגיאוגרפיה.

עם זאת, זרם מרכזי עקרי נותר מעוגן הן בציונות, הקובעת כינוס גדול של יהודים במולדתם ההיסטורית, לאחר ששילבו באופן מלא את ההיבטים הטכניים והמדעיים של המודרניות המערבית, והן האמונה היהודית, על כל גווניה באופן שמירת המצוות.

הגולה היהודית

שתי מגמות מאפיינות את התפוצות כיום. מצד אחד נטייה מואצת להתבוללות, אובדן זהות יהודית ובעיקר עקב שיעור נישואי תערובת של כ-80% במדינות מפותחות, שיעור פריון נמוך, מחוץ לחוגים האורתודוקסיים, ומצד שני ניסיון למצוא הצדקה תיאורטית להנצחת הגלות. לשתי מגמות אלו יש השפעה של התרחקות ברורה של קהילות אלו ממדינת ישראל. גם אם נותרו יהודים בכל מקום המחוברים באופן יסודי למדינה היהודית הריבונית, לעתים נדירות הם הרוב כיום בקהילותיהם הפזורות ברחבי העולם. הניכור מישראל בלט במיוחד בקהילה היהודית בארה »ב, כאשר רוב חבריה בחרו מחדש את אובמה למרות שניהל מדיניות מאוד לא ידידותית כלפי ישראל. מאז, הפער גדל עוד יותר. יהודי אירופה בקושי מעזים להפעיל ולו שמץ של לחץ על ממשלותיהם, אפילו לא לטובת ישראל.

דעיכת הדמוקרטיה במערב

עלינו להבין שבנוסף למגמות כה מגוונות בדרך היותה יהודי, ישראל, כמו התפוצות, נחצה על ידי הזרמים האינטלקטואליים, הפוליטיים, הספרותיים והמדעיים המשפיעים על העולם המערבי העכשווי. עם זאת, אחת המגמות המרכזיות שהתפתחו במערב בשנים האחרונות היא זו שתוארה, כבר לפני כעשרים שנה, על ידי סוציולוג אמריקאי שצוטט על ידי העיתונאי מישל גורפינקיאל, בשם כריסטופר לאש, בתוכנית שהגיש העיתונאי ריצ’רד דרמון ב- « קוואליטה ». ( https://youtu.be/l_la2tZd8?si=GcJUK_m_1dhTVva ).

בספר שכותרתו: « מרד האליטות » עם כותרת המשנה: « הבגידה בדמוקרטיה », מדגיש כריסטופר לאש נטייה בולטת של האליטות הכלכליות, הפוליטיות, האינטלקטואליות והאקדמיות, בדמוקרטיות המערביות, לפתח מגמה חזקה להתרחקות ביחס למעמדות העממיות.

הפרדוקס הוא שהאליטות הללו ממשיכות במקביל להכריז על עצמן « שמאלניות », כלומר עוסקות במאבק לשוויון חברתי. אבל, במציאות, הם מרגישים יותר ויותר מאוחדים עם כל האליטות האחרות ברחבי העולם, כמו אחווה גדולה.

הדבר בא לידי ביטוי בצורה ברורה יותר ויותר ברצון מצדם, בוודאי לדאוג לצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה, אך לדרוש שרוב הכוח במדינה בה הם חיים, יהיה בידיהם. העיקרון הדמוקרטי לפיו העם מושל בעצמו על ידי בחירת נציגיו, דמוקרטיה « פורמלית » אריתמטית, כביכול, כבר אינו רלוונטי עוד. לעתים קרובות יותר ויותר, הם טוענים כעת שהם דורשים דמוקרטיה « של ערכים. » הבעיה היא שהערכים האלה חייבים להיות מוגדרים על ידי הם עצמם !  אבל זו בדיוק לא עוד דמוקרטיה אלא אוליגרכיה. יש כאן צעד בולט לאחור בתפיסת המבנה של החברות האנושיות.

ניתוח זה שופך אור על הפרעות חמורות מסוימות שנצפו במספר דמוקרטיות מרכזיות עכשוויות כמו ארה »ב, צרפת, איטליה וישראל.

הסחף בישראל

בישראל, הסחף הזה הוא תהליך שהחל כבר מזמן והתחיל בצורה עדינה וערמומית, המתואר בין היתר על ידי מחבר שורות אלה במאמר:

 משטר דמוקרטי – Source Israel (sourceisrael.com) ?  .באמצעות פסיקה ומתמשכת, צעד אחר צעד, של בית המשפט העליון, הועמד מוסד זה, מעל הממשלה והפרלמנט, הכנסת, ללא כל התערבות של המחוקק ».  ממשלת השופטים » הזו, המתוחזקת בשיטה מאוד שנויה במחלוקת של מינוי השופטים, וגם אפופה בסודיות, מבטיחה את הבכורה בענייני המדינה של חוג אידיאולוגית הקרוב למפלגה ה »דמוקרטית » האמריקאית הנוכחית.  אותו חוג מהווה  מיעוט קטן מאוד בישראל . מערכת זו בשילוב עם צמיחה מופרזת של סמכויות היועץ המשפטי לממשלה ושל היועצים המשפטיים של השרים, שאינה מסתמכת על שום חוק, אלא רק על פרקטיקה סמכותית, וכן עובדי מדינה פשוטים,  מרשים לעצמם להגיש הוראות לשרים השונים, ואף לראש הממשלה, הובילו לעוות המוסדות הדמוקרטיים, בעיקר כאשר הבחירות הדמוקרטיות הובילו למינוי ממשלה ימנית.

המשבר הנוכחי  

ברם, הבחירות האחרונות בנובמבר 2022 הביאו לשלטון פורמלי קואליציית ימין, עם רוב נוח יחסית של 64 חברי כנסת מתוך 120, שנחושה לתקן את הסטיות הללו באמצעות רפורמה משפטית פשוטה, ולהחזיר את הרשות השופטת לתוך פסי הדמוקרטיה. כותב שורות אלו הקדיש ניסיון להסביר זאת במאמר : סיכום קצר של המשבר החוקתי בישראל – מקור ישראל (sourceisrael.com) .

הירי המאסיבי מהאופוזיציה, העיתונות וה-« אליטות », מהרכבת הממשלה ובעיקר לאחר תחילת הרפורמה, קיבל מהר מאוד תפנית מטורפת, עם הפגנות, חסימות כבישים, עם פריסת אמצעים חסרי תקדים הודות למסיביות  של מימון אטום וטכניות מניפולטיבית שטרם נראו בישראל. « מרד האליטות » במובן של כריסטופר לאש, קיבל כאן מימד של מהפכה נגדית במובן של התגובה האצילית ((réaction nobiliaire של האצולה הצרפתית לפני 1789 ! זה לא פחות מאשר להוציא את מעמדות העממיות מהשלטון. השופט אהרון ברק, שיישם את מה שהוא עצמו כינה את « המהפכה החוקתית », שהתניע את מיקומו של בית המשפט העליון מעל הממשלה והפרלמנט, בא להבחין, אפילו בפסיקות בית המשפט שלו, בין « ציבור נאור », מ-אנשים רגילים. גישה זו אומרת הרבה על התפיסות הדמוקרטיות של האליטות המוצהרות הללו. שורה של פוליטיקאים לשעבר, אלופים לשעבר, שופטים ועורכי דין התייצבו בנחישות לצד החתרנות, והובילו אוכלוסייה שלמה בתום לב, עם מניפולציות.  רוב העיתונות הכתובה והאלקטרונית העמידה את עצמה לשירות המניפולציה הזו, ושכחה את האמירה המדהימה הזו של ג’ורג’ אורוול »: מוביל לאוכלוסיה שלמה בתום לב, עם מניפולציות. רוב העיתונות הכתובה והאלקטרונית העמידה את עצמה לשירות המניפולציה הזו, ושכחה את האמירה המדהימה הזו של ג’ורג’ אורוול:  » מוביל לאוכלוסיה שלמה בתום לב, עם מניפולציות. רוב העיתונות הכתובה והאלקטרונית העמידה את עצמה לשירות המניפולציה הזו, ושכחה את האמירה המדהימה הזו של ג’ורג’ אורוול:  »  לא חיוני, להיות מושחת על ידי טוטליטריות, כדי לחיות במדינה טוטליטרית . הטלת אחידות דעה מושלמת על כל הנושאים  היא צעד ראשון לקראת דיקטטורה  . »

זה הרושם שיכולנו לקבל כמעט מכל ערוצי העיתונות, הרדיו והטלוויזיה במהלך 9 החודשים האחרונים.

אשליה ואי הבנה

פרוץ ההפגנות נגד הרפורמה השיפוטית עלתה בהרבה על כל האופוזיציה הפוליטית הקודמת בישראל, עד כדי ערעור עקרונות היסוד של המדינה כמו הדרת פוליטיקה בצבא הלאומי, באמצעות סחיטה של ​​טייסי מלחמה מסוימים, איום לא להיות נוכח יותר בים פקודה אם הממשלה תמשיך במדיניותה, באמצעות ניסיונות לחבל בכלכלה הלאומית על ידי ניסיון להוריד את דירוג האשראי הבינלאומי של המדינה, באמצעות איומים לעזוב את המדינה עם הונם, מצד אילי IT או עסקים גדולים. התמרונים הללו טענו שהם « בהגנה על הדמוקרטיה » אך למעשה רמסו את העקרונות היסודיים שלה.

מאחורי האשליות הללו מסתתרת בעיה חמורה יותר של זהות, יהודים « חילונים » חשים מאוימים מחד מהירידה הדמוגרפית היחסית שלהם, שכן יש להם פחות ילדים מהממוצע של הקבוצות האחרות, ומאידך, העניין הגובר שעורר מדעי היהדות בסביבתם. תהלוכות « נשים באדום » המדמות עתיד של « שפחות מין » לנשים, אילו המסורת היהודית הייתה חודרת יותר בישראל, הפגנות בהשראת רומן פנטזיה הזוי, מדגישות את הבורות של היהודים הללו בקשר למסורת שלהם, המהווה אי הבנה עמוקה.

אכן, היהדות מבוססת על תיאולוגיה של חירות אשר שימשה ביסוד עם ישראל מאז תחילתו. נדרש ניכור דרמטי ואובדן זהות יהודית כדי לייחס למסורת הזו את ההיפך ממה שהיא. כמה קבוצות קטנטנות, לבושות מכף רגל ועד ראש בשחור, שמציגים אותם לראבה, נותנות, זה נכון, תמונה מאוד שקרית של תוכן מסורת ישראל. בכל הנקודות הללו, על החברה הישראלית כולה לעשות חשבון נפש על חסרונותיה בכל הנוגע לחינוך צעיריה, בכל חלקי האוכלוסיה.

סיכום

המשבר החברתי על החזרת הפרדת הרשויות אינו הגורם היחיד לאסון שנגרם מפלישת חמאס לנגב המערבי ואי יכולתו של צה »ל למנוע זאת. מנהיגים צבאיים ופוליטיים יישאו באחריות. אבל במשך חודשים, המשבר הזה יצר אקלים של אי-ודאות, חוסר תפקוד, חוסר אמון ועוינות פנימית, שתרם במידה רבה לאסון הנורא והבלתי נסבלת.

תוך שלושה ימים, מול מצוקה אל מול אויב חסר רחמים, נבנתה במידה רבה מחדש אחדות עם ישראל, כולל התפוצות. מצב החירום הוא כעת ניצחון מוחלט על הכוחות הנחושים להרוס אותנו וזה מקבל עדיפות על פני כל הנושאים האחרים.

התברר יותר מתמיד כי על ישראל להחיל באופן סופי את ריבונותה על אזור עזה, יהודה ושומרון, מבלי להעניק אזרחות לתושבים הערבים של אזורים אלה. מעמד של אוטונומיה מוגבלת עבורם הוא האפשרות היחידה, כאשר היכולת להגר בחופשיות ולקבל אזרחות מהמדינה הערבית הפלסטינית, ירדן, או לכמה מדינות ערביות מספיק ריאלית כדי לחתום על שלום עם ישראל. ללחצים בינלאומיים אין עוד חשיבות ולו הקטנה ביותר. החיים שלנו, האינדיבידואליים והקולקטיביים, הם על כף המאזניים. ההוכחה דווחה באופן סופי.

עם זאת, לא ניתן יהיה בטווח הארוך לא לשאול את כל השאלות של ארגון הפנים שלנו ולהתעמת איתם באמת, אלא הפעם, כשאחים מדברים עם אחיהם.

ליאון רוזנבאום

*עורך דין ישראלי בעל הכשרה צרפתית

מחקר מדעי שפורסם לאחרונה בכתב העת « ” NATURE

על ידי חוקרים בריטים מאוניברסיטת קיימברידג’ אפשר לאחרונה  לקבוע  את תארך במדויק של הליקוי המעגלי שבא מצעותו מסביר התנ »ך שיהושע עצר את השמש, ל-30 באוקטובר 1207 (לפני הספירה).