שנאת חינם כמניע פוליטי
בנימין נתניהו נשא את הנאום המשכנע ביותר בקריירה שלו בכנסת. התיעוד של פעולתו כמדינאי הוא, לכל צופה הגון, יוצא דופן. במשך 15 שנה הוא שלט בחיים הפוליטיים של המדינה בראש ובכתפיים ובמשך 12 שנים ברציפות בראש המדינה, הוא קידם את מדינת ישראל בתחומים רבים לקפיצת מדרגה אמתית.
בין אם מדובר בפיתוח טכנולוגי, בריאות כלכלית כללית, בציוד כבישים ורכבות, בצמיחת הכוח הצבאי, בצמיחה הדיפלומטית העצומה, בניהול משבר ה- , COVID-19, באומץ לקום לבדו בזירה הבינלאומית, לנוכח המטרות האנטי-יהודיות המוצהרות של איראן של האייתוללות, הצלחות אלה נושאות את חותמו האישי של ראש הממשלה היוצא.
השחיקה הבלתי נמנעת של השלטון התגברה כעת על מעמדו, שנראה בלתי פגיע במשך זמן כה רב. אבל הורדתו דרשה לא פחות מקואליציה רבגונית מימין עד לשמאל הקיצוני ואפילו חלק מציבור הבוחרים הערבי האסלאמיסטי, כדי להשיג תוצאה זו בקושי רב, ב-60 קולות מול 59 מחברי הכנסת!
יש כל סיבה להאמין שהמשפט המניפולטיבי שהוגש נגדו על ידי גוף פרקליטים בידי השמאל הקיצוני, בתמיכת עיתונות שותפה ברובה, פגע קשות במשך חודשים בסמכותו. ניתן גם לציין כי משפט זה נתקע ברגע שההגנה מדגישה את חוסר הגיון וההטיה של התביעה, כאשר העיתונות היא בנושא זה, לפתע, אילמת באופן מוזר.
לא ניתן שלא להבחין בכך שלפחות שלוש מהמפלגות הקטנות החברות בקואליציה של הממשלה החדשה, המוצבות מימין לזירה הפוליטית, העמידו כל אחת בראשה לשעבר אישיות פוליטית קרובה של נתניהו שהתקוממה נגד סמכותו, כולל ראש הממשלה החדש.
זה משאיר ספק רציני לגבי המוטיבציה האמתית לגישה שלהם. אולי זה גם הפגם של ראש הממשלה היוצא, שלא באמת הצליח לבנות את יורשיו הפוליטיים.
אבל מה שבאמת מוטל בספק הוא אופיו הפוליטי של ראש הממשלה שנבחר על ידי הבוחרים להם הבטיח כי ישתתף רק בממשלת ימין, ולכן תחת הנהגתו של מר נתניהו, העומד בראש המפלגה המרכזית בימין, ובסוף הפך את עורו, ולאחר משא ומתן מפותל, נהיה לראש הממשלה הישראלי הראשון בראשות מפלגה משנית עם שישה חברי כנסת בלבד.
אם עשרות אלפי מצביעים שהצביעו עבורו מרגישים מרומים, אז יש להם סיבות טובות להרגיש כך..
הגורמים המרכיבים את הקואליציה החדשה אינם מסכימים כמעט על כלום, מלבד רצונם להפיל את מר נתניהו, הוא עצמו. זה רחוק מלהספיק כדי לנהל מדינה כמו ישראל, שתמיד נמצאת בעיצומה של מתיחות פנימית וחיצוניות.
ניכר מה שמסתמן במשתמע בהרפתקה זו הוא בעצם המאבק הבסיסי, הישן ממילא, בין האזרחים שרוצים שמדינת ישראל תישאר בקשר ישיר עם האמונה והמסורת היהודית, ה »ימין » מחד, ואלה, ה »שמאל », המבקשים ליישר את המדינה, ברמת העקרונות, עם אירופה הנוצרית החילונית שהיא עצמה נמצאת בתהליך של באובדן זהות.
לא ברור כעת לאלה המחפשים בכנות את טובת עם ישראל וטובת מדינת ישראל, מה להעדיף לאחל: נפילתה מידית של ממשלה מוזרה זו, פסגת אוזלת היד וחסר נשיון, אם כל הסכנות הנובעות ממצב זה, ואשר רק שנאת חינם מחזקה אותה יחד, או פסק זמן של שלווה והתייצבות לאחר המשבר הפוליטי המלאכותי הזה; אותו משבר שהיה ללא כל הצדקה מהותית אמתית. כך שהאפיונים האמתיים של החברה הישראלית יופיעו שוב, באווירה רגועה יותר, וללא משוא פנים. אין ספק כי אז, הקשר של ישראל למקורותיה יבוא לידי ביטוי מעצמו.
ליאון רוזנבאום
Laisser un commentaire