נראה כאילו גל שני מתנשא לכל מקום לאחר נקיטת אמצעי בידוד החמורים שהצליחו לכאורה לריסון המגפה בחלק מהמדינות. עם זאת, למעלה מארבעה חודשים מאוחר יותר, התברר כי ההפעלה מחדש של הפעילות הכלכלית, שהייתה חיונית, גרמה להחייאת המגיפה.
במיוחד אנחנו, אנשים שעברו את גיל 70 שנים, אנחנו מסתכנים ליפול לתוך מלנכוליה. אנחנו כבר מנותקים מביקורים של הילדים והנכדים שלנו כבר חודשים. טלפון או סקייפ או זום, כל התקשורת אינה תחליף לחיבוקים חמים. עם זאת, בפני מגיפה בסדר גודל זה והצגת סכנות כאלה, ברור כי הבידוד חייב להמשיך, שאולם, אינו מבלי השפעות פסיכולוגיות הרסניות.
כמובן, כאשר אנו חושבים מעט על המבחנים של הורינו שחוו את הכיבוש הנאצי, ובמיוחד אם הם היו יהודים, ה »דיכאון » שלנו הוא מאוד יחסי. אך הטבע בגל הראשון, כולם מסכימים שניהול המשבר על-ידי ממשלת המעבר, ובמיוחד על ידי מר נתניהו, היה יוצא מן הכלל לגבי המהירות והאפקטיביות שלה, והגביל במידה ניכרת את מספר ההרוגים בהשוואה למדינות בעלות אוכלוסייה דומה כגון בלגיה ואוסטריה, נראה כי ממשלת האחדות שהוקמה להילחם מתקשה הרבה יותר להתמודד עם הגל השני.
ראשית, מכיוון שהמשבר הוא כעת משבר לטווח ארוך, הגורם לגל חסר תקדים של אבטלה, במיוחד בקרב משפחות צעירות, המגזר העצמאי ומגזרים ספציפיים כגון תיירות, תחבורה וקייטרינג. שנית, מכיוון שהשמאל הישראלי מתכוון לנצל עד תום את המשבר וכן המשפט נגד ראש הממשלה שההשראה הפוליטית שלו ברורה מספיק, ושקורה בו זמנית, בניסיון להפעיל אותו סופית.
עם זאת, מספרן והאופי האלים של ההפגנות בשבוע שעבר הם סימן לחוסר בגרות מצערת של אוכלוסייה מסוימת שעובר מניפולציה בידי השמאל: אין בעולם ממשלה, ובטח שלא ממשלת ישראל, שאחראית על המגפה הגלובלית הזאת! קשה מאוד לנהל את האיזון בין שמירה על פעילות כלכלית והגבלת ההידבקות. זה חייב להיעשות על בסיס יומיומי. צריך להיות טיפש או חסר תום לב כדי לא להבין את זה.
העיתונות המערבית, במקרה, הייתה שתקנית מאוד על ההצלחות של ישראל בגל הראשון, אך לפתע הנה דברנית מאוד על הקשיים הנוכחיים של ישראל, משמחה בסיבה טובה לערער את האמון במר נתניהו.
מספיק להשוות את מספר הקורבנות של Covid 19 בצרפת למשל ובישראל כדי להבין כי, בהשוואה לנתוני האוכלוסייה, יש לישראל, אפילו היום, כעשר פעמים פחות מקרי מוות. מעט מתינות בהתפרצויות נגד נתניהו מאוד רצויה.
ליאון רוזנבאום
